JBuzz Musings June 23, 2015: The Confederacy hostile to African Americans safe haven for American Jews




Note: The following includes an extensive excerpt from the author’s unpublished thesis entitled, “Unconditional Loyalty to the Cause: Southern Whiteness, Jewish Women, and Anti-Semitism, 1860-1913” for the MA in Judaic Studies program at Concordia University.

After the shooting attack on the Emanuel African Methodist Episcopal Church in Charleston, South Carolina on Wednesday, June 17, 2015 where Dylann Roof, 21 shot and killed nine African Americans, in what is being deemed a racist attack, the debate over South Carolina‘s official usage of the Confederate flag is again heating up. On Saturday, June 20, protesters gathered objecting to the flag remaining at the capital, thousands signed a petition on moveon.org. There are now calls for the flag to be removed from its official spot in South Carolina’s state capitol of Columbia.

Mitt Romney, the 2012 GOP Presidential nominee set the bar high calling for the flag’s removal in a tweet on Saturday, June 20, 2015, where he called it a “symbol of racial hatred.” Romney shares the same views as President Barack Obama, who has long called for the flag’s removal. One by one, the Republican presidential candidates weighed in on the issue, many called an issue for the state to decide, a few called for its downright removal including front runner Jeb Bush. In the wake of the movement to remove the flag, SC governor Nikki Haley, Charleston’s mayor, and a group of bipartisan legislators agreed on Monday, June 22, the flag has to go. The state started the process by removing the flag from the Citadel just a day later on Tuesday, June 23.

South Carolina is not the only state to look to end the Confederate flag’s continued life; Virginia will no longer allow the flag to appear on any license plates. The Supreme Court ruled on Thursday, June 18 that it was not a violation of the first amendment for the government deny certain images or words be placed on specialty license plates. The case revolved around the Texas Motor Vehicles Board refusing the Sons of Confederate Veterans (SCV) a license plate design with the Confederate flag on it. Retailers including Walmart, Etsy, Sears and Amazon.com will no longer sell any items with the Confederate flag on them. The calls are not just to remove Confederate flags, but statues and monuments relating to the Confederacy trying wipe away a major part of American history.

In a long held tradition sacred for the state, South Carolina flies in addition to the American flag the Confederate flag. South Carolina has fought to keep flying the flag, which they deem an important part of “their heritage.” For many others it is a symbol of the Civil War and slavery, a “dark” time in American history. After the Charleston church shooting, and the perpetrator’s racist motives and plans becoming clearer, many are calling for the flag to be removed from the state capitol grounds in Columbia. In 2000, after a similar fight, civil rights activists had a minor victory when the flag was removed from inside the statehouse and capitol dome, however, it remained flying on the grounds.

For Southerners the flag has historical significance for other especially after the shooting it is considered even more so a symbol of racial hatred and a reminder of slavery. The Confederate south was not racially hostile to every racial group that did not fit the mold of a white Christian, in fact American Jews found an oasis in the antebellum and Civil War south, free of the anti-Jewish prejudice that was prevalent in the North at that time. Part of the reason was that American Jews joined and found common ground with Southern White Christians and partook in every aspect of Southern life, the good, the bad, slavery, racism, participating in every aspect of the Civil War on the side of the South and the Confederacy.

Even from Colonial times, life in America for Jews offered more freedom than they could hope for in Europe.  In North America, the division of society was based less on religion, as had been the case in Europe, but on skin color. The first slaves arrived in Virginia in 1619, even before the arrival of the first Jews in 1654, and although slavery was not the system that it would become, by the time Jews began arriving, the distinction between black and white was set in colonial society.  Slavery spread throughout the American colonies with Rhode Island acting as an exemption.  There are two primary reasons that motivated a slavery system in America; slave labor was a driving force behind economic development, as well as the main method in determining class status.

Whiteness equaled to freedom, while slave ownership, and the number of slaves owned indicated wealth and social status; it allowed the poorest of whites to remain always above blacks in the social ladder. In a society were race was more important than religion, Jews believed they could escape religious persecution because they were white, and they could exploit this fact to gain freedom and social acceptance. Fifty years after their entrance into America, Jews had already integrated and assimilated themselves through the practice of owning slaves; Jewish involvement in the slave trade and slavery was another way to integrate with America’s Christian population. The South’s peculiar institution of slavery touched every Jew that chose to live in the South in the antebellum period, and in the antebellum period, this was a large portion of America’s Jewish population.

The population of Jewish in the southern colonies and then states was practically old as their founding. Robert Rosen writing in The Jewish Confederates points out, Southern Jews were an integral part of the Confederate States of America and had been breathing the free air of Dixie for 200 years” by the time the Civil War ended.[i] The historian Steven Hertzberg recounts in Strangers within the Gate City: The Jews of Atlanta, 1845-1915, “Jews had resided in the South since the seventeenth century, and a party of 42 Jews landed at Savannah in July 1733, just five months after the arrival of Georgia’s first colonists.  At the time of the first federal census in 1790, nearly half of the approximately 1,300 to 1,500 Jews in the United States lived below the Mason-Dixon Line, and Charleston, with an estimated 200 Jewish inhabitants, sheltered the second largest Jewish community in the country.” [ii]

By 1820, Charleston would surpass New York as the most populous Jewish city in the new nation with a total 700 Jews living there. Although during this period, a good portion of America’s Jews made their home in the South their numbers were small in comparison to the Southern white majority. Clive Webb argues in Fight Against Fear: Southern Jews and Black Civil Rights, “Jews never constituted more than a tiny percentage of the southern population. Their desire for social acceptance ensured their compliance with the laws and customs of their adopted homeland.  In particular this involved their acceptance of slavery and then racial segregation.” [iii]

Jews thoroughly accepted slavery; its practices and rules, and ingrained it into the fabric and day to day living of their lives. Whichever economic pursuit Southern Jews were involved in, or their economic status in Southern society; they were fervent advocates of slavery. Jews participated in the plantation lifestyle; adhered to Southern norms in their treatment of their slaves, and were even involved in slave trading. On Jewish owned plantations, slaves would work as either field hands, or house servants, while urban dwelling Jews would own slaves that worked in their homes and businesses or hired them out, while a smaller number of Jews even participated in the slave trade.

Jews participated in these practices because they wanted to feel they belonged to the chivalry and elite Southern society.  Participating in the slave system was the primary method for Southern Jews to belong to white Southern society, but also partaking in the South’s code of honor, and duels were another, historian “Mark I. Greenberg points out that Jews adopted the Southern way of life, including the code of honor, dueling, slavery and Southern notions about race and states’ rights.”[iv]

Adhering to the majority allowed Jews to be as “white” as Southern Christians, and they also could contrast sharply with the slave population, move up in American society, and take part equally in the American democratic dream; a position of equality continually denied to Jews in their European countries of origin. Historians Marvin Perry and Frederick Schweitzer write in Antisemitism: Myth and Hate from Antiquity to the Present, “The views of southern Jews on race and slavery differed little from other white southerners who regarded slavery as the natural condition of blacks. An insecure minority eager to be accepted as equals by the society which they dwelled, southern Jews, like other southerners, did not challenge the slave system.” [v]

Many Jews were recent immigrants who did not want to instigate the segregationist anti-Semitism they experienced in Europe by their opposition. As Webb argues “Confronted with such a hostile political climate, Jews had little choice but to accept slavery. Those who did harbor doubts about the ethics of the slave system kept such thoughts to themselves for fear of provoking an anti-Semitic backlash. Gary Zola has indeed suggested that at times this determination to avoid conflict caused southern Jews to support slavery even more aggressively than other whites.”[vi]

This whiteness allowed many Southern Jews to shared similar experiences and beliefs about slavery as their Christian counterparts did, and were devoted to the cause. America’s Jews as Jacob Rader Marcus writes had “a readiness, if not an eagerness, to adapt themselves to the life and culture about them”[vii]  In fact Southern Jewry’s participation in the South cultural and societal norms such as slavery and the honor code did serve as Jews’ acceptance into the Christian society as white Southerners.  As Lauren Winner claims, “Recent scholarship has attempted to argue that Jews were accepted fully into the society of the Old South. One recent enterprising scholar claimed that Jews in antebellum South Carolina, because they dueled, sported hoop skirts, and owned slaves, were full participants in Southern society.”[viii]

Southern Jews did enjoy a relative prejudice free life in the antebellum South, “Nowhere else in the United States had Jews been as fully accepted into the mainstream of society. Nowhere else in the United States had Jews become as fully integrated into the political and economic fabric of everyday life.”[ix] In their opinion, it was a privilege they held dear, and supported the South’s peculiar institutions to hold on to this acceptance.

There was still one aspect however; Southern Jews differed from the rest of the Southern white population: religion.  Jews could not participate in Christian evangelism that was so prevalent in the South during that period.  As Lauren Winner points out in her article “Taking up the Cross: Conversion among black and white Jews in the Civil War South”, “That Jews could not engage in that essential feature of the South’s social landscape-evangelicalism-is, in this scholar’s estimation, inconsequential at best.” [x]  That was why is was so essential in Southern Jewry’s opinion to integrate and participate in the South’s other customs to ensure they would be considered white, and avoid any religious animosity, and anti-Jewish prejudice was more prevalent in the North.

In nineteenth century, America slavery became probably the most divisive issue both politically and socially, and one of the main causes leading to the Civil War (1861-1865). As the doyen of history of Jews during the Civil War Bertram Korn indicates, “had Negro slavery not been an integral aspect of the life of the Old South, there would have been no conflict, no secession, no war.  Differences there might have been, but not violence and bloodshed.  Slavery was the single indigestible element in the life of the American people which fostered disunion, strife, and carnage, just as the concomitant race problem has continued to an important degree to be a divisive force in American life to this day.”[xi]

Its effects were not unnoticed on America’s small but ever growing Jewish population. Slavery was predominately a Southern issue although its moral and political ramifications affected the entire American population. Americans took positions on the issue, while many remained indifferent. There was however, a small minority of northern reformers who believed that slavery should be abolished in the South, and they worked towards this goal much to the resentment of Americans both in the North and much more vehemently in the South.

As relative newcomers to America, the majority of the Jewish population did not speak out against slavery; essentially all of the South’s small Jewish population supported slavery, since it was their entrée into acceptance by the Christian majority. Korn, notes “No Jewish political figure of the Old South ever expressed reservations about the justice of slavery or the rightness of the Southern position.”[xii]

Even when slavery was becoming more controversial, and Civil War loomed Southern Jews still continued their support of slavery. As Arthur Hertzberg writes in The Jews of America: Four Centuries of an Uneasy Encounter : A History, “In the 1850s most people in America hoped that the issue of slavery could be avoided; so did most Jews. In the Southern states Jews almost unanimously supported the proslavery interests.”[xiii] Hasia Diner concurs explaining in The Jews of the United States, “Nothing demonstrated this fact better than the Civil War and the issue of slavery. Southern Jews regarded the matter no differently than did their neighbors. Three thousand Jewish men fought in gray uniforms, and Jewish women aided the cause with volunteer work.”[xiv]

Jews were loyal to slavery, the Southern way of life, and the Confederate cause. As Abolitionist Rabbi Bernhard Felsenthal observed “Israelites residing in New Orleans are man by man—with very few exceptions—ardently in favor of secession, and many among them are intense fanatics.” [xv] Most Southern Jews supported the South’s secession from the Union and the newly established Confederacy, whether they were citizens of the South for many years or recently arrived immigrants. The South had been good to its Jewish population they flourished economically, politically and socially in a Christian society, essentially without anti-Semitism.

Most Jews however, believed their support for the Confederacy; states’ rights, and slavery were the key to maintaining acceptance as a part of the white majority. As Oscar R. Williams in “Historical Impressions of Black Jewish Relations Prior to World War II” writes, “During the Civil War Jews defended the system which insured them acceptance and success in the South.” [xvi] While Webb writes that “Through their loyal support for secession, southern Jews therefore hoped to reinforce their social acceptance.”[xvii] As Robert Rosen describes in Confederate Charleston, “The Charleston Jewish community gave its enthusiastic support to the Confederacy. Having found in South Carolina from colonial times a haven from religious persecution, a freedom to practice their religion, and the freedom to engage in all forms of commerce, the Jews of Charleston showed great devotion to the Confederate cause.”[xviii]

All over the South, Jews heeded the call to support the Confederate cause. The obvious choice for most men was to join a company in the Confederate army, many Southern Jews could not physically give their support, they used the other means they had in the powers to help in the Confederacy, for some it was political and most often monetary contributions. Southern Jewry’s devotion to the Confederacy translated into the actions in support of the Southern cause approximately two to three thousand Jewish men fought for the gray, while on the home front the women worked as loyal volunteers, as nurses resisting Northern, Yankee troops’ growing occupation of their beloved South. Rosen claims, “Thus, overwhelmingly, and almost unanimously, some with fear and trepidation, others with courage and enthusiasm, some with reservations, others with a firm unflinching resolve, Southern Jewry cast its lot with the Confederate States of America.”[xix]

So fierce was Jewish devotion to Southern ideals that when as Rosen writes “in April 1861 the Jewish messenger of New York City called upon American Jewry to “rally as one man for the Union and Constitution,” the Jews of Shreveport responded with a resolution denouncing the newspaper and its editor
“We, the Hebrew congregation of Shreveport,” the resolution began, “scorn and repel your advice, although we might be called Southern rebels; still, as law-abiding citizens, we solemnly pledge ourselves to stand by, protect, and honor the flag, with its stars and stripes, the Union and Constitution of the Southern Confederacy, with our lives, liberty, and all that is dear to us.”[xx] Southern rabbis agreed with the congregations’ support of the war and preached and prayed for the Confederacy in their services: “This once happy country is enflamed by the fury of war; a menacing enemy is arrayed against the rights, and liberties and freedom of this, our Confederacy;…Here I stand now with many thousands of the sons of the sunny South, to face the foe, to drive him back, and to defend our natural rights, O Lord…Be unto the Army of the Confederacy as though were of the old, unto us, thy chosen people-Inspire them with patriotism!”[xxi]

Southern Jewish men that remained on the home front during the war also made tremendous contributions in support of the war. Many men continued their mercantile businesses, or as peddlers or in their stores, supplying the troops as well as those that remained on the home front. They also worked as innkeepers, tanners, apothecaries, doctors or teachers.[xxii] Many who unable to literally go off to fight in the war would join the home guard or militia to protect the city or town where they lived. The Jewish men who remained on the home front were also involved in philanthropic efforts.

The most common form of philanthropy was the creation of benevolent societies to help the poor affected the war, donate money to hospitals, and bury dead Confederate Jewish soldiers in Jewish cemeteries. Southern rabbis remained fervent advocates of the South and the Confederacy throughout the war, as were their Christian counterparts; they prayed for and praised the Confederacy in their services. Rabbi James Gutheim of Montgomery, AL, had recently arrived in the South 1843, prayed for it at the onset of the war, asking for divine intervention for “our beloved country, the Confederate States of America. May our young Republic increase in strength, prosperity and renown.”[xxiii]

Southern Jews supported the Confederacy because they believed they had a haven from the anti-Semitism that hounded them in Europe this was especially true for new and recent immigrants from Central Europe, whom compromised a majority of Southern Jews serving in the Confederate Army. Rosen continues, “Many like “Ike” Hermann, had found the land of Canaan. Others, like Gustavus Poznanski, had found their Jerusalem, their Palestine. Still others, like Marcus Baum, Jacob Samuels, Adolph Proskauer and Herschell Kempner, had finally found their Fatherland.”[xxiv]  Leopold Weil a Jewish cotton merchant wrote at the time “This land has been good to all of us…I shall fight to my last breath and to the full extent of my fortune to defend that in which I believe.”[xxv] Weil did he enlisted in the Confederate Army as a lieutenant.

Southern Jewry was motivated to support the Confederacy as Webb explains, “there were a number of reasons why Jews championed the Confederate cause. Like many southern Jews, Leopold Weil attained privilege and prosperity through the exploitation of slave labor. The South also offered safe haven to thousands of Jews who fled persecution in Europe. Although Weil recognized that slavery was immoral, he was not prepared to abandon a land that “has been good to all of us.”[xxvi] Even many years after the war Southern Jews could declaring how good the South was for immigrant Jews  Isaac “Ike” Hermann, a private 1st Georgia Infantry proclaimed  “I found in [the South] an ideal and harmonious people; they treated me as one of their own; in fact for me, it was the land of Canaan where milk and honey flowed.” [xxvii] Testifying that Southern Jewry in the antebellum period had found in the South the haven from prejudice they had been looking for.

When Civil War erupted after the Southern states seceded from the Union, women in the South faced an upheaval as their way of life was threatened to be changed forever.  For Southern Jewish women were fiercely attached to the Southern way of life, and this manifested itself into a deep loyalty for the Confederacy and support that it would win the war.  As historians Hasia Diner and Beryl Lieff Benderly indicate in Her Works Prise Her: A History of Jewish Women in America from Colonial Times to the Present, “When the Civil War split America, Jews, as Americans, supported both sides, either as passionate proponents of the Union or devoted sons and daughters of the Confederacy.” [xxviii]  Jacob Rader Marcus, the doyen of American Jewish history concurs in Memoirs of American Jews, 1775-1865, “The apogee of patriotism was reached by the Southern women, including Jewesses.”[xxix]  While Marli F. Weiner explains in Mistresses and Slaves: Plantation Women in South Carolina, 1830-80, “In the antebellum South gender and race were the two most significant shapers of individual experiences.  Other factors such as class, region, religion, family skill, personality even appearance, were also important, of course but being born free or enslaved, male or female determined the possibilities and limitations for each individual.” [xxx]

The majority of these Jewish women were not recent immigrants, but American born and shared the lifestyle and values of their Christian counterparts. As Diner and Benderly recount, “Rosana [Osterman], the Levy sisters, and the Natchez M[a]yer daughters were not, of course, recent immigrants but rather the American-born descendants of earlier migrant generations.  But they, like Jews throughout the country, both newly arrived and long established, saw themselves as wholehearted Americans and fashioned their lives and identities in response to an American reality quite unlike anything Jews had ever experienced elsewhere.”[xxxi]  These women were Jewish southern belles and lived their lives accordingly.

These Southern Jewish women were integrated in Southern society, and were attached to lifestyle they had become accustomed to, and as the war, demonstrated Southerners and the Confederacy were more tolerant of Jews than the Union army that ravaged the South, Southern Jewish recognized this and devotedly aligned themselves with their beloved South at all costs.  Marcus writes, “The Southern Jewesses were fanatically, almost hysterically, passionate in their sympathies for their new regime.  Were they trying to prove that they were more ardent than their neighbors? Why?”[xxxii]

Like many other Christian women in the South, Southern women contributed on many levels through volunteer work, as war supply collectors, sewing circles, and nursing, but the far more committed chose to rebel against the Union officials. Jewish women especially took advantage of this new politicizing position the war granted women by demonstrating their loyalty to the South, through fiercer methods, often through illegal means including, smuggling, espionage, and belligerency.  Practicing slavery and being perceived as white, and generally adhering to the South’s social norms helped Southern Jewry escape Anti-Semitism.\

When Civil War erupted the North was threatening the Southern oasis Jews had created, virtually free of old prejudices.  The North in contrast, was more anti-Semitic and welcomed less its Jewish population into the Christian majority. Although the majority of Southerners Jews tried to defend the Confederacy and the land that had been so good to them, Southern women left on the home front were supporters that were even more ardent. As Catherine Clinton explains, “The Civil War, many Southern Jews felt, would change all this. Not unlike African Americans, who have believed throughout U.S. history that military service would guarantee them rights of full citizenship, Southern Jews expected that if they embraced the Confederate cause wholeheartedly, they would in turn be embraced by the Confederacy and accorded a new role in the society of the new nation.”[xxxiii]

Southern Jewish women adhered to the similar place other Southern women took in society, but also in supporting the Confederacy, Southern Jewish women took on added role defending Southern Jewry whiteness and place in Southern Christian society with their war efforts.  To the end, Southern Jews were even more enthusiastic towards their allegiance to all Southern practices, especially Jewish women.

Southern Jewish women knew that the Southern way of life was integral to maintaining the racial equilibrium for Jews and for avoiding anti-Semitism.  As Steven Hertzberg writes in Strangers Within The Gate City: The Jews Of Atlanta, 1845- 1915, “While suspicion engendered by their foreign birth and alien religion may have induced some Jews to conform outwardly to regional values as a means of protective coloration, most willingly embraced Southern attitudes because they had a consuming desire to succeed in their new home.”[xxxiv]  These women would go to great lengths to support the Confederacy in the manner they best knew how, and within the limits of the white womanhood, they wished to maintain.  They felt if they would defend the Confederacy on the home front, after the war they would keep being defined as white Southerners, and find a sense of belonging in the land they were living in.

The Jews’ harmony living in a Southern Christian society however was not without anti-Semitism. Seth Forman explain in his article “The Unbearable Whiteness of Being Jewish: Desegregation in the South and the Crisis of Jewish Liberalism,” “All of this does not mean that the position of Southern Jews was not in any way precarious. Living in a region characterized largely by an overpowering caste system and fierce racial bigotry, Southern Jews treaded lightly and made their way in a place that was largely ambivalent about their presence.” [xxxv] Webb concurs, “Southern Jews did not succeed entirely in eroding anti-Semitism.” [xxxvi]

Even with all Southern Jewry’s efforts and support for Southern institutions, they could not entirely escape anti-Jewish prejudice in the South, since it essentially began with their arrival in 1733, as Hertzberg claims “even in the colonies which were hospitable to Jews.”[xxxvii]  Winner explains, “The new nation did not come to fruition, and neither did Southern Jews’ expectations of their support of the Confederacy. To the contrary, they found that during wartime, their support was not welcomed but, rather, received warily. Protestant Confederates blamed Southern Jews when any aspect of the war effort went wrong, accusing them of espionage, racketeering, and conspiracy.”[xxxviii]

With trying times, and the increase of the Jewish population in 1850 caused an increase in anti-Semitism. A general dislike of all aliens and foreigners increased during the Civil War. Korn describes, “Additional social factors peculiar to life in the South tended to strengthen and heighten the reaction to Jews: a general dislike of all aliens and foreigners which, during the War, created the legend that the Union Army was a band of German and Irish hirelings and mercenaries, while the Confederate Army was said to be exclusively native; a wide-spread suspicion of the merchant and storekeeper, typical of a society dominated by the plantation owner and farmer.”[xxxix]

Jews however, hoped that their strict adherence to Southern norms, with either keep anti-Semitism to a minimum or restrict any further occurrence of anti-Jewish activity. As the Civil War was becoming a reality, Jewish support for the Confederacy, states’ rights, and ultimately slavery was the key according to the Southern Jewish population to acceptance as a part of the white majority. Forman writes, “For the most part, however, these kinds of actions were mitigated by countervailing Southern ideas concerning the equality of all white men, the overriding concern with the subordination of black Americans, and the usefulness of the Jews as merchants and artisans. Spread thinly throughout the vast region, the Jews in the South tended to avoid taking public stands on controversial issues. When the issue of slavery tore the country in two during the Civil War, for example, Southern Jews largely accepted slavery and supported the South.[xl]

The rise in anti-Semitism commenced as the war turned towards the worse for the South, defeat was imminent, and the economy worsened with food and supplies difficult to acquire as the war raged on. Jews were blamed because their religion differed, clashing with the Christian Fundamentalism of the Confederate South, Jews roles as merchants and Judah P. Benjamin prominent political role in the Confederate government as attorney general, secretary of state and secretary of war. This only magnified after the South lost the war, the blame shifted over to the Southern population, despite the fact that very few Jews had any political or economic power.

Leonard Dinnerstein explains in Antisemitism in America, that Southern Jews despite living among evangelical Christian only sporadically experienced Anti-Semitism, and this was usually just in the most trying economic times. “Thus Jews as a group, despite their opportunities in the United States, never quite relaxed, and always kept a watchful eye open for Christian bias. Such prejudice was not uniformly exhibited and it often depended on historical circumstances and the strengths or trials of distinct Christian groups at different times in history as to how the beliefs would be exercised. Sometimes numbers made a difference; when Jews were strong in number they often felt more secure and comfortable. Other times local values dictated their reception and demeanor.”[xli]

Although the South had always been a Christian and religious area, the war was only reinforced this, and brought religion to the forefront. As the war raged on Southerners began invoking Christian religious language in relation to the Southern cause, and the Confederacy, which separated Jews from the pre-war unified white majority; classifying them as foreigners both religiously, and with the implications that Jews were Yankees, Northerners. Myron Berman states, “public demonstrations of piety and the use of Christian concepts became more pronounced in the course of the war.”[xlii]

This was because of the fundamentalist style that Southerners were invoking in their religious practices. Diane Ashton explains in her article “Shifting Veils: Religion, Politics and Womanhood Among Jewish Women During the Civil War,” “First in the North and later in the South, the belief that America played a pivotal role in bringing the second coming of Christ reached an apogee just before and during the Civil War. Southern anti-Semitism was fueled in part by a more fundamentalist style reading the New Testament than was common in most Northern Churches. The Confederacy went so far as to define itself as a Christian nation in its constitution. Southern clergy mounted frequent revivals among the troops, both to obtain God’s favor and to enable soldiers to fight without fear of death. Historian Harry Stout explained that the Confederacy declared many fast days, a practice previously more common in the North, to bind the civilians troops alike to display their patriotism and piety-then defined as the same thing.”[xliii]

As the situation in the Civil War was becoming increasingly worse for the Confederacy, Southerner’s anti-Semitism arose, when before the before the war these sentiments had publicly been kept to a minimum, and Jews were for the most part tolerated in Southern society. Korn explains, “Granted an original suspicion and dislike of the Jew before the War, the four-year-long travail of the Confederacy was certain to emphasize it.”[xliv] Southern Christians began to blame to the Jewish leaders of the Confederacy for the South’s loses. Diane Ashton writes that “Denunciations of Jews became more commonplace during the Civil War and Reconstruction. Southerners explained their defeat as God’s chastisement for widespread sinfulness.”[xlv] The Confederate anti-Jewish feelings however, were mostly reserved for Judah Benjamin and Jewish merchants. Southern newspapers and magazines would refer to Jews as “Yankees among us” or as shylocks.[xlvi]

Judah Benjamin was the Secretary of War and then State for the Confederate government, and he took the blame for many of the South’s defeats and problems. The fact that he was a Jew led a citizen of North Carolina, John Beauchamp Jones to swear that “all the distresses of the people were owing to a Nero-like despotism, originating in the brain of Benjamin, the Jew.”[xlvii] Henry L.
also reiterates that Benjamin was blamed for war loses because of his religion as opposed to his actually polices and military decisions. As Feingold writes in Zion in America: The Jewish Experience from Colonial Times to the Present, “In 1862 Judah Benjamin, who had suffered much calumny because of his being Jewish, was censured by the Confederate Congress for failing to send war supplies to Roanoke and thus causing its loss to the Union Army. He did not reveal that if he had complied with Roanoke’s request, Norfolk would have been left vulnerable.”[xlviii] Winner states, “Benjamin was only one of the many Confederate Jews whom Confederate Christians plugged into age-old stereotypes of the Jew qua extortionist, thief, shylock, of Jews driven by, in the words of historian John Higham, “cunning” and “avarice.”[xlix]

This anti-Jewish prejudice also was seen in the Confederate military. Jewish Confederate’s in the military were faced with prejudice and ridicule, and were often prevented from receiving promotions that were due to them or they were reluctantly given to them. Winner writes, “Captain R. E. Park recounted that his colonel attempted to block the promotion of Mobile’s Captain Proskauer because the Colonel was suspicious of Jews’ loyalty to the Confederacy. A Jewish Colonel assigned to a Texas regiment experienced such ridicule and antagonism that within forty-eight hours of joining up with his new regiment, he left.”[l]

On the home front, the situation was not quite different; Southern Jews faced anti-Jewish prejudice in their daily lives. In the United States at the time is not uncharacteristic for Jews to be scapegoats blamed for an economic situation, which was out of their control, and a product of the war rather than anything else. In these desperate times Christian Southerners were looking for scapegoats and the rising prices for living essential made the Jew and particularly the Jewish merchant the ideal scapegoat, and the fact that most Jews were merchants, an important component of the Confederate economy did not help the increase of anti-Jewish prejudice. Ashton claims this economic blame was widespread writing “Across the South, both small merchants and public figures like Benjamin were blamed for the region’s economic woes and its military defeat. Although Richmond‘s major industries were not in Jewish hands, Jews were among those blamed for the South‘s economic ills as the war dragged on.”[li]

Southerners often saw the high prices merchants charged as extortion, and they viewed the Jewish merchants as “extortionists.” George Rable notes in The Confederate Republic: A Revolution against Politics, “Many Confederates looked for scapegoats and discovered an ancient one: foreign-born Jewish merchants. Henry S. Foote denounced “shylocks,” Examiner editorials deplored “synagogue” influences, and Texas vigilance committees harassed Jewish businessmen.” [lii] While Winner explains, “Confederate Christians, as Gary L. Bunker and John Appel have shown, portrayed Jews as vultures hoping to gain from wartime shortages.”[liii] The majority of anti-Jewish sentiment experienced in America was in direct relation to economics. As Leonard Rogoff clarifies in his article “Is the Jew White?: The Racial Place of the Southern Jew,” “The Jewish racial question was not a social or political issue in the antebellum South: whatever anti-Semitism Southern Jews encountered was primarily economic or religious.” [liv]

Southern women had additional responsibilities resulting from the men being away at war, and dealing with the desperation in the South’s situation at home. The women were faced with providing for their families while the war that kept dragging on, without the men to provide for them many women had little to go on to survive, even the wealthier ones dealt with these issues. This also contributed to the image of the image of the Jewish merchant as a profiteer of the poor. As Feingold notes, “Jewish merchants in the Southland felt the sting of anti-Semitic slander as civilian goods became scarce.”[lv]

These women actively and most time violently attacked the Jewish merchants for raising the cost of food and supplies. The most violent occurrence was in Georgia, where Jewish merchants were accused repeatedly as Winner explains of “unpatriotic conduct.” Fear and suspicion of Jewish merchants was only exacerbated by the extreme shortages that became frequent as the war progressed.”[lvi] In desperation, these women blamed their unfortunate situation on the merchants particularly Jewish buying into the anti-Semitic rhetoric about Jewish merchants. The women went in at gunpoint, justifying their criminal activity by as Winner writes accusing “the owner of speculating and making a fortune while their husbands died in defense of their country;”[lvii] they then proceeded to steal all the supplies and goods they possibly could from the store. Korn claims, “These examples indicate a trend which was characteristic of many sections of the Confederacy — the Jews being held responsible for the inflation of prices and the shortages of goods a pattern which bears a remarkable likeness to the background of the Grant Order.”[lviii]

Southerners seemed to believe that Jews controlled on its commerce and trade. A leader in this anti-Jewish opinion was Congressman Hilton of Florida. To illustrate his point Hilton would recount the story of a blockade-runner, who although was found out by the authorities, but before they could confiscate his goods. Winner writes “Florida Jews, however, had somehow learned the whereabouts of the blockade runner, and “at least one hundred” Jews, flocked there, led even to this remote point of the scent of gain, and they had to be driven actually at point of bayonet.”[lix]

In Richmond, Virginia, the Christian population had a similar opinion of its Jewish merchants; that they had the ability to acquire goods and luxury items that were impossible for anybody else in the South to acquire when a blockade was enforced. Winner writes, “they called one store, one by a German Jew, “Noah’s Ark” because it “seemed capable of producing anything from a needle to firearms.”[lx] Although this opinion of Jewish merchants as profiteers was prevalent in South, by those who were suffering from the war, this opinion was common with outsiders as well. As Miller explains “One Englishman described how Jews stood by the Confederacy only in hopes of turning a profit: “The Israelites, as usual, far surpassed the Gentiles in shrewdness to the auspicious moment, and laid in stocks.”[lxi]

Jews were also accused of other illegal activities however, including passing counterfeit money and running the blockade. This anti-Jewish prejudice manifested itself in the South’s newspapers, particularly the Richmond Examiner. As Feingold explains, “The Richmond Examiner filled its pages with anti-Semitic diatribes which began by complaining about Jewish war profiteering and ended by accusing them of being responsible for Confederate defeats on the field of battle.”[lxii] One particular instance was on January 7, 1864, when the paper printed a rumor that an unnamed Congressman had obtained passports for three Jews to leave the Confederacy. Congressman Henry S. Foote of Tennessee took this as an opportunity to vent his prejudice towards Jews. As Korn writes Congressman Foote “was generally known that he disliked Jews and took advantage of every opportunity to vent his hatred upon them, no matter how flimsy the evidence.”

Foote called for an investigation, but Congress was not interested in pursue the matter. Additionally the Richmond Daily Examiner, Jan. 8, 1864 reported another instance where Jews appeared as balking their responsibilities to the Confederacy: “very recently, two immensely wealthy Israelitish merchants on Broad Street, departed for the North leaving their wives and daughters to carry on the business of their stores.” [lxiii]  The anti-Jewish prejudice above all accused Jews of being unpatriotic and supportive of the South, especially during the Confederacy’s most trying times. These accusations often led to South Christians demonstrating fierce anti-Jewish prejudice towards their Jewish neighbors. One town; Thomasville, Georgia passed a legal resolution to banish all of their Jewish resident, while another town found the Jewish residents guilty of “evil and unpatriotic conduct.”[lxiv]

Upper class Southern Jewish women for the most part did not experience anti-Semitism, but as Ashton states, “For Jewish women of this period, anti-Semitism could not be said to have been universal and open, but rather sporadic and threatening.”[lxv] There always the possibility that anti-Semitism could occur and that altered the behavior of Jewish women. Ashton recounts, “To navigate that social and political turbulence, to maintain established ties, or to forge new alliances, Jewish women displayed either their patriotism, their religious piety, or their common understanding that good women are supposed to maintain family and social ties. Their personal perception of their own needs and of the degree of danger they faced determined their highly individualized shaping of their community during the Civil War. After determining whom they loved and needed and whom they could trust, they displayed those aspects of their own identities that would in turn enable them to present themselves as trustworthy.” [lxvi]

Despite the sporadic incidents towards the end of the war Jews in the South faced less anti-Semitism on a whole than then their Northern counterparts did. Southern Christians did in fact accept individual Jews into kinship, developing friendships with them, and socializing with Jews. Jews were more accepted into the South by the Christian majority, because of slavery and the racial issue but also as Rosen claims, “It was OK to be anti-Semitic in Boston in the 19th century. Jewish immigrants were discriminated against in New York. There was less of this in New Orleans and Charleston, I think because of the diversity of religions in Southern cities, the lack of Puritanism, which was anti-Semitic generally.”[lxvii]

The North’s Union Army committed the worst incident of anti-Semitism during the Civil War. The Shylock stereotype was behind Union General Ulysses S. Grant’s reasons for ordering General Order Number 11, on December 17, 1862 , expelling Jews from areas of Tennessee, Mississippi, and Kentucky. General Order Number 11stands out in American history as the first instance of a policy of official anti-Semitism on a large scale. The anti-Semitic order had deeper roots; many Northerners and Union army officials harbored anti-Jewish resentments. Jews in Union occupied Southern cities and towns faced the brunt of this prejudice. As Korn explains in his authoritative work, American Jewry and the Civil War (1951); “Some of the most prominent people in the Union were imbued with prejudice against the Jews.”[lxviii]

The racial situation in the South and the practice of slavery were one of the primary reasons Jews were able to avoid widespread anti-Semitism; Seth Forman points out “But the racial divide was the most substantial reason why anti-Semitism in the South remained tempered.”[lxix] While Korn writes, “The institution also furthered the Jew’s social acceptance. By providing a class of defenseless victims, slavery acted as an escape valve for frustrations which might otherwise have been expressed more frequently as anti-Jewish sentiment.” [lxx] Southern Jewry truly believed they could avoid anti-Jewish prejudice in the South by complying with the slavery system, and adhering to rest of Southern society.

It was primarily the issue of shared whiteness the smoothed the way for, and elevated Jewish social status at all levels. Southern Jews reached higher levels in the Confederate government, than they would see for nearly 75 years in any administration in the United States government. Southern Jews took up preeminent positions in the new Confederate nation, reaching ranks that were unheard for Jews anywhere even in the North. Judah Benjamin took up the most important positions, essentially being Confederate President, Jefferson Davis’ right hand man. Benjamin held numerous positions in the Confederate cabinet including, Attorney General, Secretary of War, and Secretary of State.

Although Jews represented a small portion of the Southern population, they disproportionately held high-ranking positions in the Confederacy, including, “the Quartermaster General, the Surgeon General, several Congressmen, and other high public and military officers of the Confederacy.”[lxxi] Other Southern Jews that reached high positions included David Camden De Leon who was appointed the Surgeon General after the outbreak of the Civil War. His brother Edwin also held a prominent position, as an overseas representative for the Confederacy. De Leon was responsible for persuading European nations to recognize the Confederacy.

Now 150 years after the Civil War ended, and the Confederacy took its last breath, immortalized in a life “Gone with the Wind,” and a mythology still referred by many Southern states, including South Carolina, it is widely forgotten, that the Confederacy was not entirely a nation of hatred for all who were not White Christians. American Jewry found a haven in the South, experiencing some anti-Semitism, but not nearly at the level, they did in the North, or that Southern Jewry ever faced in the hands of the Confederate government or their southern neighbors as they did by the Union army and a future President of the United States, Ulysses S. Grant.

The Confederacy did imbue subservience for African Americans in the form of slavery, but Jewish activists now, need to remember their own participation in the full life of the slave holding antebellum South and Confederacy. The white supremacist hatred that caused the Charleston Church shooting historically was not born in the Confederacy, but in its death, during Reconstruction and its aftermath resulting in the rise of Jim Crow segregationalist laws, and vicious hatred of the Ku Klux Klan (KKK) where a defeated South could not find its footing after losing the life they loved.

In mourning a mythological Confederacy, this hatred was born, but with the civil rights movement’s victories, and the election of the first African American president, this hatred is but sporadic. Removing every monument or reminder of the Confederacy is not the solution to the problem, we need to learn from history not erase it. Although the Confederacy and its flag and confederate symbols and monuments are bearing the brunt of the blame now, the United States as whole is facing continuing problems with race relations. The epidemic of police shooting African Americans is predominately in the North or so-called border states. Unfortunately, persistent racism in the North has no symbol like the Confederate flag to blame, but it is still there, and is still a problem. As President Obama stated in his famous speech in March 2008 as a Democratic candidate, the country as a whole needs to strive for a “More Perfect Union” in order to end racism in the entire United States of America.

[i] “Robert Rosen, The Jewish Confederates,” Susannah J. Uralp, ed. Civil War Citizens: Race, Ethnicity, and Identity in America’s Bloodiest Conflict, 157.
[ii]  Steven Hertzberg, Strangers within the Gate City: The Jews of Atlanta, 1845-1915, (Jewish Publication Society of America, 1978), 13-14.
[iii]  Clive Webb, Fight Against Fear: Southern Jews and Black Civil Rights, (University of Georgia Press, 2001), 2.
[iv]   Robert N. Rosen, The Jewish Confederates, (University of South Carolina Press, 2000), p. 15-16
[v]   Marvin Perry and Frederick M. Schweitzer, Antisemitism: Myth and Hate from Antiquity to the Present, (Palgrave Macmillan, 2002), 241.
[vi]  Webb, Fight Against Fear, 7.
[vii]  Leonard Dinnerstein and Mary Dale Palsson, eds., Jews of the South, (Louisiana State University Press, 1973), 25.
[viii] Catherine Clinton, Southern Families at War: Loyalty and Conflict in the Civil War South, (Oxford University Press, 2000)p. 194.
[ix] Arthur W. Bergeron Jr., Lawrence Lee Hewitt, Louisianians in the Civil War, (Columbia, MO.: University of Missouri Press, 2002, 73.
[x]  Lauren F. Winner, “Taking up the Cross: Conversion among black and white Jews in the Civil War South” in Catherine Clinton, ed. Southern Families at War : Loyalty and Conflict in the Civil War South, (Oxford University Press, 2000), 194.
[xi]  Dinnerstein, Jews and the South, 89, 90.
[xii]  Dinnerstein, Jews and the South, 27.
[xiii]  Arthur Hertzberg, The Jews of America: Four Centuries of an Uneasy Encounter : A History, (Columbia University Press, 1998), 111.
[xiv]  Hasia Diner, The Jews of the United States, 1654 to 2000, (University of California Press, 2004), 155.
[xv] Bergeron, Louisianians in the Civil War, 2002. 75, 76.
[xvi]  Maurianne Adams and John H. Bracey, eds., Strangers & Neighbors: Relations between Blacks & Jews in the United States, ( University of Massachusetts Press, 1999), 35.
[xvii]  Webb, Fight Against Fear, 11.
[xviii]  Robert Rosen, Confederate Charleston, University of South Carolina Press, 88.
[xix]   Rosen, The Jewish Confederates, 14.
[xx]   Rosen, The Jewish Confederates, 38.
[xxi]   Lewis M. Killian, White Southerners, (University of Massachusetts Press, 1985), 73.
[xxii]  Rosen, The Jewish Confederates, 219.
[xxiii]  LTC John C. Whatley VI, Jews in the Confederacy.
[xxiv]  Rosen, The Jewish Confederates, 14.
[xxv]   Webb, Fight Against Fear, 11.
[xxvi]   Webb, Fight Against Fear, 11.
[xxvii] Isaac Hermann, Memoirs of a Veteran Who Served as a Private in the 60s in the War Between the States, (CSA Press, 1911). The biblical reference is to Exod. 3:17.
[xxviii]  Hasia R. Diner and Beryl Lieff Benderly, Her Works Prise Her: A History of Jewish Women in America from Colonial Times to the Present, (Basic Books, 2002), 100.
[xxix]  Jacob Rader Marcus, Memoirs of American Jews, 1775-1865, (Jewish Publication Society of America, 1955), 21
[xxx]  Marli F. Weiner, Mistresses and Slaves: Plantation Women in South Carolina, 1830-80, (1997), 1.
[xxxi]  Diner and Benderly, Her Works Praise Her, 106.
[xxxii]  Jacob R. Marcus, The American Jewish Woman: A Documentary History, 31.
[xxxiii]  Clinton, Southern Families at War, 195.
[xxxiv] Hertzberg, Strangers Within The Gate City, 26
[xxxv]   Seth Forman, “The Unbearable Whiteness of Being Jewish: Desegregation in the South and the Crisis of Jewish Liberalism,” 121.
[xxxvi]   Webb, Fight Against Fear, 8.
[xxxvii]   Arthur. Hertzberg, The Jews in America: Four Centuries of an Uneasy Encounter : a History, (Simon and Schuster, 1989), 47.
[xxxviii]   Clinton, Southern Families at War,  195.
[xxxix]   Korn, “Jews and Negro Slavery in the Old South, 1789-1865,” in Dinnerstein, Jews in the South, 136.
[xl]   Seth Forman, “The Unbearable Whiteness of Being Jewish: Desegregation in the South and the Crisis of Jewish Liberalism,” 121.
[xli]  Leonard Dinnerstein, Antisemitism in America, (Oxford University Press, 1994), xi.
[xlii]   Diane Ashton, “Shifting Veils: Religion, Politics and Womanhood Among Jewish Women During the Civil War” in Pamela S. Nadell and Jonathan D. Sarna, eds., Women and American Judaism: Historical Perspectives, (University Press of New England, 2001), 83.
[xliii]   Nadell and Sarna, Women and American Judaism, 82.
[xliv]   Dinerstein, Jews in the South, 136.
[xlv]   Nadell and Sarna, Women and American Judaism, 83.
[xlvi]   Nadell and Sarna, Women and American Judaism, 83.
[xlvii]   Dinerstein, Jews in the South, 137.
[xlviii]   Henry L. Feingold, Zion in America: The Jewish Experience from Colonial Times to the Present, (Twayne Publishers, 1974), 93.
[xlix]   Clinton, Southern Families at War, 196.
[l]    Clinton, Southern Families at War, 196.
[li]   Nadell and Sarna, Women and American Judaism, 83.
[lii]    George C. Rable, The Confederate Republic: A Revolution against Politics, (University of North Carolina Press, 1994), 185. (Michelbacher, Sermon Delivered, 3-14.)
[liii]    Clinton, Southern Families at War, 196.
[liv]    Leonard Rogoff, “Is the Jew White?: The Racial Place of the Southern Jew,” 195.
[lv]    Feingold, Zion in America, 93.
[lvi]    Clinton, Southern Families at War, 196.
[lvii]   Clinton, Southern Families at War, 196.
[lviii]   Dinnerstein, Jews in the South, 141, 142.
[lix]   Clinton, Southern Families at War, 196.
[lx]   Clinton, Southern Families at War, 196.
[lxi]   Clinton, Southern Families at War, 196.
[lxii]   Feingold, Zion in America, 93
[lxiii]   Dinnerstein, Jews in the South, 150.
[lxiv]   Feingold, Zion in America, 93.
[lxv]    Nadell and Sarna, Women and American Judaism, p. 83.
[lxvi]    Nadell and Sarna, Women and American Judaism, p. 83.
[lxvii]  http://www.truthinstitute.org/AJC_010701J_Conf.htm
[lxviii]  Bertram W. Korn, American Jewry and the Civil War, (Jewish Publication Society of America, 1951), 164.
[lxix]  Seth Forman, “The Unbearable Whiteness of Being Jewish: Desegregation in the South and the Crisis of Jewish Liberalism,” 121.
[lxx]  Adams and Bracey, eds., Strangers & Neighbors, 175.
[lxxi]  Dinnerstein, Jews in the South, 239.

JBuzz Musings November 28, 2013: American Jews far and wide celebrating Thanksgivukkah phenomenon




American Jews far and wide celebrating Thanksgivukkah phenomenon

By Bonnie K. Goodman

All over the United States American Jews and Jews worldwide celebrated the first light of Hanukkah on the evening of Wednesday, Nov. 27, 2013. The next day on Thursday, Nov. 28, American Jews celebrated a rare convergence of two holidays…READ MORE

JBuzz Politics November 27, 2013: President Barack Obama’s Statement on Hanukkah




Statement by the President on Hanukkah

Source: WH, 11-27-13 

Michelle and I send warm wishes to all those celebrating Hanukkah.

For the first time since the late 1800s – and for the last time until some 70,000 years from now – the first day of Hanukkah falls on Thanksgiving.  It’s an event so rare some have even coined it “Thanksgivukkah.”  As we gather with loved ones around the turkey, the menorah, or both, we celebrate some fortunate timing and give thanks for miracles both great and small.

Like the Pilgrims, the Maccabees at the center of the Hanukkah story made tremendous sacrifices so they could practice their religion in peace.  In the face of seemingly insurmountable odds, they reclaimed their historic homeland.  But the true miracle of Hanukkah was what came after those victories almost 2200 years ago – the Jewish Temple was cleansed and consecrated, and the oil that was sufficient for only one day lasted for eight.  As the first Hanukkah candle is lit, we are reminded that our task is not only to secure the blessing of freedom, but to make the most of that blessing once it is secure.

In that spirit Michelle and I look forward to joining members of the Jewish community in America, in the State of Israel, and around the world as we work together to build a future that is bright and full of hope.  From my family to yours, Chag Sameach.

JBuzz News May 1, 2013: No White House party? What’s a Jew to do during Jewish American Heritage Month




No White House party? What’s a Jew to do during Jewish American Heritage Month

Source: Jewish Telegraphic Agency (blog), 5-1-13

May is Jewish American Heritage Month, a commemoration first recognized by President George W. Bush in 2006. Since then, hundreds of programs have taken place nationwide annually to honor the rich contributions of Jews to American culture and society….READ MORE

JBuzz News March 26, 2013: President Barack Obama hosts White House Seder dinner on first night of Passover




President Obama hosts White House Seder dinner on first night of Passover

The first family planned to use a Seder plate given to First Lady Michelle Obama from Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu’s wife, Sara.

Source: AP, 3-26-13

President Obama and First Lady Michelle Obama held a Passover Seder dinner in the Old Family Dining Room of the White House on Monday for family, staff and friends.

Pete Souza/The White House

President Obama and First Lady Michelle Obama held a Passover Seder dinner in the Old Family Dining Room of the White House on Monday for family, staff and friends.

President Barack Obama marked Monday night’s start of Passover with a private Seder at the White House.

Obama started the tradition as a presidential candidate in 2008 when he joined Jewish staffers celebrating on the campaign trail. He’s continued it every year since with a small group of aides and friends. He told Israelis during a visit last week he wanted the tradition at the White House so his daughters could experience it.


Pete Souza/The White House

President Obama began hosting an annual Seder dinner for his Jewish staff when he was on the campaign trail in 2008….READ MORE

Full Text JBuzz News March 25, 2013: US President Barack Obama’s Passover Message




Statement from the President on Passover

Source: WH, 3-25-13


As we prepare for our fifth Seder in the White House, Michelle and I send our warmest wishes to all those celebrating Passover here in America, in the State of Israel, and around the world.

Tonight, Jewish families will gather with family and friends to celebrate with songs, wine, and food. They will read from the Haggadah, and retell the story that makes this holiday so powerful.

Last week, I visited the state of Israel for the third time, my first as President. I reaffirmed our countries’ unbreakable bonds with Prime Minister Netanyahu and President Peres. I had the chance to speak directly with young Israelis about the future they wanted for their country, their region, and the world. And I saw once again how the dream of true freedom found its full expression in those words of hope from Hatikvah, lihyot ‘am chofshi be’artzeinu, “To be a free people in our land.”

Passover is a celebration of the freedom our ancestors dreamed of, fought for, and ultimately won. But even as we give thanks, we are called to look to the future. We are reminded that responsibility does not end when we reach the promised land, it only begins. As my family and I prepare to once again take part in this ancient and powerful tradition, I am hopeful that we can draw upon the best in ourselves to find the promise in the days that lie ahead, meet the challenges that will come, and continuing the hard work of repairing the world. Chag sameach.

President Barack Obama and First Lady Michelle Obama host a Passover Seder Dinner for family, staff and friends, in the Old Family Dining Room of the White House, March 25, 2013. (Official White House Photo by Pete Souza)

Full Text Israel Political Brief March 20-22, 2013: US President Barack Obama, PM Benjamin Netanyahu & President Shimon Peres’s Speeches & President Obama’s Israel Trip Highlights



PM Netanyahu’s Remarks at the Conclusion of the Visit to Yad Vashem

Source: PMO, 3-22-13
יום שישי י”א ניסן תשע”ג

Prime Minister Benjamin Netanyahu, this morning made the following remarks at the conclusion of the visit to Yad Vashem:

“During the Holocaust the Jewish People were helpless and its rescuers came too late. Today, the Jewish People have a state and an army and it can defend itself by itself against any foe.”

דברי ראש הממשלה נתניהו בסיום הביקור ביד ושם

Source: PMO, 3-22-13

יום שישי י”א ניסן תשע”ג

ראש הממשלה בנימין נתניהו בסיום הביקור ביד ושם:

“בשואה העם היהודי היה חסר ישע ומציליו הגיעו מאוחר מדי. היום יש לעם היהודי מדינה וצבא והוא יכול להגן על עצמו בכוחות עצמו מול כל איום”.

Remarks by US President Barack Obama at Yad Vashem

Source: PMO, 3-22-13

יום שישי י”א ניסן תשע”ג

Photo by GPO


“Unto them I will give my house and within my walls memorial and a name; an everlasting name that shall not be cut off.”

President Peres,
Prime Minister Netanyahu,
Chairman Shalev,
Rabbi Lau,

Thank you for sharing this house, this memorial with me today.

Thank you to the people of Israel for preserving the names of the millions taken from us, of blessed memory, names that shall never be forgotten.

This is my second visit to this living memorial, since then I’ve walked among the barbed wire and guard towers of Buchenwald. Rabbi Lau told me of his time there and we reminisced about our good friend Eli Wiesel and the memories that he shared with me.

I’ve stood in the old Warsaw Ghetto with survivors who would not go quietly. But nothing equals the wrenching power of this sacred place where the totality of the Shoah is told.

We have come here a thousand times and each time our hearts would break for here we see the depravity to which man can sink, the barbarism that unfolds when we begin to see our fellow human beings as somehow less than us, less worthy of dignity and of life. We see how evil can for a moment in time triumph when good people do nothing, and how silence abetted a crime unique in human history.

Here we see their faces and we hear their voices. We look upon the objects of their lives, the art that they created, the prayer books that they carried.

We see that even as they had hate etched into their arms, they were not numbers. They were men and women and children – so many children – sent to their deaths because of who they were, how they prayed and who they loved.

And yet here alongside man’s capacity for evil, we also are reminded of man’s capacity for good.
The rescuers, the Righteous Among Nations who refused to be bystanders, and in their noble acts of courage, we see how this place, this accounting of horror, is in the end a source of hope. For here we learn that we are never powerless.

In our lives we always have choices: to succumb to our worst instincts, or to summon the better angles of our nature; to be indifferent to suffering wherever it may be, whoever it may be visited upon, or to display empathy that is at the core of our humanity.

We have the choice to acquiesce to evil or make real our solemn vow: Never Again.

We have the choice to ignore what happens to others or to act on behalf of others and to continually examine in ourselves whatever dark places there may be that might lead to such actions or inactions.

This is our obligation – not simply to bear witness, but to act.

For us, in our time, this means confronting bigotry and hatred in all of its forms, racism – especially anti-Semitism. None of that has a place in the civilized world – not in the classrooms of children, not in the corridors of power. And let us never forget the link between the two.

For our sons and daughter are not born to hate, they are taught to hate. So let’s fill their young hearts with the same understanding and compassion that we hope others have for them.

Here we hope, because after you walk through these halls, after you pass through the darkness, there is light – the glorious view of the Jerusalem Forest with the sun shining over the historic homeland of the Jewish people, a fulfillment of the prophecy “You shall live again upon your own soil.”

Here on your ancient land, let it be said for all the world to hear: the State of Israel does not exist because of the Holocaust, but with the survival of a strong Jewish State of Israel, such a Holocaust will never happen again.

Here we pray that we all can be better, that we can all grow, like the sapling near the Children’s Memorial, a sapling from a chestnut tree that Anne Frank could see from her window.

The last time she described it in her diary, she wrote: “Our chestnut tree is in full bloom; it’s covered with leaves and is even more beautiful than last year.”

That’s a reminder of who we can be. But we have to work for it. We have to work for it here in Israel; we have to work for it in America; we have to work for it around the world, to tend the light and the brightness as opposed to our worst instincts.

So may God bless the memory of the millions, may their souls be bound up in the bond of eternal life, and may each spring bring a full bloom, even more beautiful than last.

נאום נשיא ארה”ב ברק אובמה בביקור ביד ושם

Source: PMO, 3-22-13

יום שישי י”א ניסן תשע”ג

Photo by GPO


“ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת”.

הנשיא פרס,
ראש הממשלה נתניהו,
היו”ר שלו,
הרב לאו,

תודה לכם על שאתם חולקים את הבית הזה, את מצבת הזיכרון הזו, יחד איתי היום. ותודה לעם ישראל על שימור שמותיהם של המיליונים שנלקחו מאיתנו – יהי זכרם ברוך – שמות שלעולם לא יישכחו.

זהו ביקורי השני במצבת זיכרון חיה זאת. מאז הספקתי לצעוד לאורך גדרות התיל ומגדלי השמירה של בוכנוואלד, שם סיפר לי הרב לאו על שהותו שם ושיתפנו זה את זה בחוויות על ידידנו היקר אלי ויזל והזיכרונות שהוא חלק עמי. ניצבתי בגטו ורשה הישן לצדם של ניצולים שלא הסכימו ללכת בשקט אל מותם. אולם דבר אינו משתווה לעוצמתו המצמררת של מקום מקודש זה, המספר את סיפורה של השואה בכללותו.

הגענו לכאן אלפי פעמים ובכל פעם לבנו נשבר, שכן כאן אנו עדים לתהומות אליהם אדם יכול לשקוע  ולברבריות שיכולה לפרוץ כשאנו מתחילים לראות את זולתנו כבני אדם נחותים מאיתנו, זכאים פחות לכבוד ולחיים. אנו רואים כיצד הרשע יכול לרגע אחד לגבור כאשר אנשים טובים עומדים מנגד ומחרישים, וכיצד עצם השתיקה הייתה בגדר סיוע לפשע שאין לו אח ורע בהיסטוריה האנושית.

כאן אנו רואים את פניהם ושומעים את קולם, אנו מביטים על הפיסות שהרכיבו את חייהם, על האמנות שיצרו ועל ספרי התפילה שנשאו. אנו רואים שאפילו שעה שהייתה השנאה חקוקה על זרועם, הם לא היו מספר. הם היו גברים, נשים וילדים – ילדים רבים כל כך – שנשלחו אל מותם בגלל מי שהם היו, האופן בו הם התפללו ומי שהם אהבו.

ועם זאת, לצד הרשע שמסוגל לו האדם, אנו נזכרים גם בטוב האדם. המצילים, חסידי אומות העולם שסירבו לעמוד מנגד, אלה שמעשי גבורתם האציליים מראים לנו כיצד מקום זה, גלעד זה של זוועות, יכול בסופו של דבר לשמש מקור של תקווה. שכן כאן אנו לומדים שאנו לעולם איננו חסרי אונים. בחיינו יש לנו תמיד את הבחירה – להיכנע לדחפינו הגרועים ביותר או לפנות אל הטוב שבקרבנו; להיות אדישים לסבל באשר הוא ולאנשים שהסבל הוא מנת חלקם או להפגין את אותה חמלה העומדת בבסיס אנושיותנו. יש לנו את הבחירה להשלים עם הרוע או לקיים את שבועתנו המקודשת: לעולם לא עוד. יש לנו את הבחירה להתעלם ממה שקורה לזולת או לפעול למען הזולת ולבחון כל העת את אותם מקומות חשוכים בתוכנו שעלולים להוביל למעשים או למחדלים כגון אלה.

זוהי מחויבותנו – לא רק להיות עדים, אלא לפעול.

שכן עבורנו, בימינו אלה, פירוש הדבר הוא התמודדות עם דעות קדומות ושנאה על כל צורותיה, עם גזענות ובייחוד אנטישמיות. לאף אחת מהתופעות הללו אין מקום בעולם התרבותי. לא בכיתות הלימוד של ילדינו, לא במסדרונות הכוח.

ובל נשכח לעולם את הקשר בין השניים. שכן בנינו ובנותינו אינם נולדים לשנוא; הם לומדים לשנוא. אז הבה נמלא את לבבותיהם הצעירים באותה הבנה וחמלה שאנו מקווים שאחרים יפגינו כלפיהם.

כאן אנו מקווים, שכן אחרי שצועדים בין הקירות הללו ועוברים באפילה, רואים את האור – הנוף המופלא של יער ירושלים והשמש המאירה על מולדתו עתיקת היומין של העם היהודי, התגשמות הנבואה: “והנחתי אתכם על אדמתכם”.

כאן על אדמתכם העתיקה, הבה נאמר באופן שבו כל העולם ישמע: מדינת ישראל אינה מתקיימת בגלל השואה, כי אם בזכות קיומה של מדינה יהודית חזקה, שואה כזאת לא תתרחש עוד לעולם.

כאן אנו מתפללים שנוכל כולנו להיות טובים יותר, שנוכל כולנו לצמוח, כמו השתיל ליד מצבת הזיכרון לילדים, שתיל מעץ הערמונים שניבט מחלונה של אנה פרנק. בפעם האחרונה שהיא תיארה אותו ביומנה, היא כתבה: “עץ הערמונים שלנו בפריחה מלאה, הוא מכוסה בעלים והוא אפילו יפה יותר מכפי שהיה בשנה שעברה”.

זאת תזכורת למי שאנו יכולים להיות. אולם עלינו לעבוד לשם כך. עלינו לעבוד לשם כך כאן בישראל, עלינו לעבוד לשם כך באמריקה, עלינו לעבוד לשם כך ברחבי העולם, לטפח את האור ואת התקווה ולא את דחפינו הנמוכים ביותר.

יברך השם את זכרם של המיליונים; מי ייתן ותהיה נפשם צרורה בצרור החיים, ומי ייתן וכל אביב יביא איתו פריחה מלאה, יפה יותר מקודמתה.

US President Barack Obama Visits Mt. Herzl and Lays Wreaths on Herzl’s Grave and on Rabin’s Grave

Source: PMO, 3-22-13

יום שישי י”א ניסן תשע”ג

US President Barack Obama, President Shimon Peres and Prime Minister Benjamin Netanyahu, this morning visited Mt. Herzl. President Obama laid wreaths on the grave of Theodor (Binyamin Zeev) Herzl and on the grave of Yitzhak Rabin, accompanied by members of the Rabin family. On Rabin’s grave, President Obama laid a stone that he brought with him from the grave of the Rev. Martin Luther King.

Prime Minister Netanyahu told President Obama that Herzl’s grave is the site of the traditional annual ceremony marking the transition from Remembrance Day for the Fallen of Israel’s Wars to Independence Day.

President Obama wrote in the Mt. Herzl guestbook: “It is humbling and inspiring to visit and remember the visionary who began the remarkable establishment of the State of Israel. May our two countries possess the same vision and will to secure peace and prosperity for future generations.”

הנשיא אובמה יניח זרים על קברי הרצל ורבין בהר הרצל ויבקר במוזיאון “יד ושם”

Source: PMO, 3-22-13

יום שישי י”א ניסן תשע”ג

הבוקר יגיע נשיא ארה”ב ברק אובמה להר הרצל, וישתתף בטקסי הנחת זרים על קברו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל ועל קברו של ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל.
לאחר מכן יבקר הנשיא במוזיאון “יד ושם”.

הר הרצל

הר הרצל מתנשא לגובה של 834 מטר מעל פני הים, ממוקם במערב ירושלים וגובל ביער ירושלים ובשכונות העיר.

ההר נקרא על שמו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. בהר נמצאים מספר מוסדות לאומיים, בהם חלקת קברו של בנימין זאב הרצל, בית הקברות הצבאי הראשי של מדינת ישראל, חלקת גדולי האומה בה נקברים מנהיגי המדינה, חלקה מיוחדת עבור זאב ז’בוטינסקי ובני משפחתו, חלקת ראשי התנועה הציונית ומשפחת הרצל, חלקת המעפילים שנספו בדרכם אל הארץ ולוחמי מחתרות שנהרגו טרם הקמת המדינה. בנוסף מתוכנן להיבנות בו היכל הזיכרון הלאומי שבו יונצחו כל הנופלים בהגנה על הארץ.‏

קבר הרצל

ב-3 ביולי 1904 הלך לעולמו בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים. בצוואתו ביקש להיקבר בארץ ישראל. בקשתו נענתה 45 שנים מאוחר יותר לאחר הקמת המדינה, כאשר באוגוסט 1949 הועלו לארץ עצמותיו והרצל נקבר מחדש בשיאה של הפסגה הגבוהה ביותר במערב ירושלים. כיאה לצוואתו, עצמות בני משפחתו הועלו גם כן לישראל ונקברו לצידו בחלקה מיוחדת.

בטקס הקבורה הונחה מעל קברו של הרצל מצבה זמנית, ורק בשנת 1960 נערך טקס גילוי המצבה הייחודית המוכרת כיום. המצבה הייחודית שנחצבה בגליל, היא למעשה אבן אחת במשקל 16 טון שנחצבה ולוטשה במשך שלושה חודשים. לאחר קבורתו של הרצל נסללה רחבה גדולה לפני קברו של הרצל, רחבה המארחת מדי שנה מאז 1950 את טקס הדלקת המשואות וחגיגות יום העצמאות. העובדה שעל גבי המצבה חקוק שם משפחתו של חוזה המדינה בלבד מבקשת להדגיש את מרכזיותו של הרצל בתולדות האומה.

קבר רבין

ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל נרצח במוצ”ש, 4 בנובמבר 1995, י”ב בחשוון התשנ”ו, בתום עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו שנערכה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. טקס האשכבה נערך בהר הרצל, ברחבה הסמוכה לקברו של בנימין זאב הרצל, בנוכחותם של עשרות מנהיגים מהעולם שביקשו לחלוק לו כבוד. נשיא ארה”ב ביל קלינטון, אשר עמד בראש משלחת בת 39 אנשים ובה הנשיאים לשעבר ג’ימי קרטר וג’ורג’ בוש האב, נשא נאום הספד. בסיום טקס האשכבה, נישא ארונו של רבין אל חלקת גדולי האומה הממוקמת בצידו המערבי של הר הרצל. מצבותיהם של רבין ושל אשתו המנוחה לאה, שנפטרה חמש שנים אחריו וקבורה לצדו, עוצבו מאבני שיש ובזלת שחורה אשר יוצרות יחד חצי עיגול שבמרכזו לפיד “אש תמיד”.

קברו של יצחק רבין עוצב על ידי האדריכל משה ספדיה.

מוזיאון “יד ושם”

היכל השמות  היכל השמות ב”יד ושם” בנוי משני קונוסים הפוכים זה מעל זה.

בתקרת ההיכל שמתנוססת בגובה של עשרה מטרים מוצגים תצלומים וקטעים של דפי עד. אלו מייצגים  חלק משישה מיליוני הגברים, הנשים והילדים בני העם היהודי שנרצחו בשואה. פניהם של הקורבנות משתקפים במים שנמצאים בבסיסו של הקונוס הנגדי החצוב לעומק בתוך סלע ההר.

מאז היווסדו, לפני 60 שנה, אוסף “יד ושם” שמות מהציבור הרחב על גבי דפי עד – אותם דפי עדות ובהם שמותיהם ופרטיהם האישיים של הנספים שממלאים קרוביהם או מכריהם. עד היום, נאספו מעל ל- 4.2 מיליון שמות במיליוני דפי העד ששמורים בהיכל השמות. הגנזך בחלל העגול המרכזי בהיכל השמות כולל את דפי העד שנאספו עד כה, אך שמור בו מקום לשישה מיליון דפי עד.

המדפים הריקים משמשים עדות למיליוני הקרבנות שעדיין לא הונצח זכרם. המאגר המקוון של שמות קרבנות השואה זמין בשפות אנגלית, רוסית, גרמנית, ספרדית ועברית ב- http://www.yadvashem.org

אוהל יזכור

נחנך ב”יד ושם” ב- 1961, והוא המבנה הראשון להנצחת השואה שהקים “יד ושם” בהר הזיכרון.

אוהל יזכור משמש מקום התכנסות מרכזי שבו מתקיימים טקסי הזיכרון לזכרם של הנרצחים בשואה. זהו מבנה מרשים בעל צורת אוהל שקירותיו עשויים סלעי בזלת ענקיים שהובאו מאזור הכינרת. על רצפתו חרוטים שמותיהם של 22 מחנות ריכוז והשמדה, גאיות הריגה ומחנות מעבר ידועים לשמצה מקרב מאות אתרי ההשמדה שהוקמו באירופה.

מוזיאון לאומנות השואה

המוזיאון לאומנות השואה מציג מבחר של יצירות מתוך האוסף הגדול בעולם של אמנות השמור ביד ושם.

ייחודו של המוזיאון בהצגת אמנות שנוצרה בתקופת השואה תחת הכיבוש הנאצי, במקומות ובזמן בהם עצם היצירה היה כמעט בלתי אפשרי כגון: גטאות, מחנות ומקומות מסתור. במוזיאון מוצגות כ- 164 יצירות אמנות. בביקור במוזיאון לאמנות יציגו לנשיא אובמה יצירות של האמנית שרלוטה סלומון ( 1917-1943) שנרצחה בשואה.

יד לילד

יד לילד הינו אתר הנצחה ייחודי המנציח את זכרם של 1.5 מיליון ילדים שנספו בשואה. האתר נחנך בשנת 1987.

אתר ההנצחה המיוחד במינו נחצב כמערה תת-קרקעית ומהווה גל-עד לזכרם של כמיליון וחצי ילדים יהודים שנספו בשואה. אורם של נרות הזיכרון – כמנהג המסורת היהודית להעלאת זכרם של המתים – משתקף אין ספור פעמים בחלל החשוך ויוצר תחושה של רבבות כוכבים ברקיע. שמותיהם של ילדים שנרצחו, גילם וארצות מולדתם מושמעים ברקע יחד עם מנגינה שהולחנה על ידי המלחין פול הורן.

PM Netanyahu Thanks US President Obama for his Unreserved Support for the State of Israel

Source: PMO, 3-21-13

יום חמישי י’ ניסן תשע”ג

Prime Minister Benjamin Netanyahu thanks US President Barack Obama for his unreserved support for the State of Israel.

Prime Minister Netanyahu shares President Obama’s view regarding the need to advance a peace that ensures the security of Israel’s citizens.

Prime Minister Netanyahu also agrees with President Obama that we have an eretz nehederet (literally “wonderful country”; also the name of a popular Israeli satirical TV program).

ראש הממשלה נתניהו מודה לנשיא אובמה על התמיכה הבלתי מסוייגת במדינת ישראל

Source: PMO, 3-21-13

יום חמישי י’ ניסן תשע”ג

ראש הממשלה בנימין נתניהו מודה לנשיא ארה״ב ברק אובמה על התמיכה הבלתי מסוייגת במדינת ישראל.

ראש הממשלה נתניהו שותף לדעתו של הנשיא אובמה שצריך לקדם שלום שמבטיח את ביטחונם של כל אזרחי ישראל.

ראש הממשלה נתניהו גם מסכים עם הנשיא אובמה שיש לנו ארץ נהדרת.

State Dinner at the Residence of President Shimon Peres

Source: PMO, 3-21-13

יום חמישי י’ ניסן תשע”ג

In the framework of the state dinner, President Shimon Peres will award President Obama with the Presidential Medal of Distinction for his unique contribution to the security of the State of Israel. This will be the first time in the history of bilateral relations that an Israeli President will award the medal to a serving US President. The Presidential Medal of Distinction award ceremony will be held during a state dinner at the President’s Residence that will be attended by the Prime Minister and his wife, Israeli public figures and senior US administration officials. President Peres will bestow the Medal on President Obama and deliver a special speech to mark the occasion. The decision to award President Obama the medal was taken by President Peres following the recommendations of the Presidential Medal of Distinction advisory committee which includes – inter alia – retired Supreme Court President Meir Shamgar and former President Yitzhak Navon.

Remarks by President Barak Obama at the State Dinner Hosted by President of the State of Israel Shimon Peres

Source: PMO, 3-21-13
יום חמישי י’ ניסן תשע”ג

Photo by GPO


Thank you so much.  Thank you.  Thank you very much.

President Peres,
Prime Minister Netanyahu and First Lady Sara,
Distinguished Guests and Friends,

This is an extraordinary honor for me, and I could not be more deeply moved.  But I have to say, after the incredible welcome I have received over the past two days and the warmth of the Israeli people, the tribute from President Peres, the honor of this medal – I mean, as you say, dayenu [it would have been enough].

Now I’m told that the Talmud teaches that you shouldn’t pronounce all the praises of a person in their presence, and Mr. President, if I praised all the chapters of your remarkable life, then we would be here all night.  So let me simply say this about our gracious host: Mr. President, the State of Israel has been the cause of your life through bitter wars and fragile peace, through hardship and prosperity.  You’ve built her; you’ve cared for her; you’ve strengthened her; you’ve nurtured the next generation who will inherit her.

Ben-Gurion, Meir, Begin, Rabin – these giants have left us.  Only you are with us still, the founding father in our midst.  We are so grateful for your vision, your friendship, but most of all, for your example, including the example of your extraordinary vitality.  Every time I see your president, I ask him who his doctor is.  We all want to know the secret, so with gratitude for your life and your service, and as you prepare to celebrate your 90th birthday this summer, and since I’m starting to get pretty good at Hebrew, let me propose a toast even though you’ve taken away my wine – come on, bring another one.  So, a toast – ad mea ve’esrim [may you live until your 120th birthday].  L’Chaim [to life]!  That’s good wine.  Actually, we should probably get this out of the photograph.  All these people will say I’m having too much fun in Israel.

Just a few more words, Mr. President.  You mentioned that this medal is presented in recognition of progress towards the ideals of equality and opportunity and justice, but I am mindful that I stand here tonight because of so many others, including the example and the sacrifices of the Jewish people.  In a few days, as we do at every Seder, we’ll break and hide a piece of matzo.  It’s a great way to entertain the kids.  Malia and Sasha, even though they’re getting older, they still enjoy it, and there are a lot of good places to hide it in the White House.

But on a much deeper level, it speaks to the scope of our human experience, how parts of our lives can be broken while other parts can be elusive, how we can never give up searching for the things that make us whole.  Few know this better than the Jewish people.  After slavery and decades in the wilderness and with Moses gone, the future of the Israelites was in doubt.  But with Joshua as their guide, they pushed on to victory.

After the First Temple was destroyed, it seemed Jerusalem was lost, but with courage and resolve, the Second Temple reestablished the Jewish presence.  After centuries of persecution and intolerance, the Shoah aimed to eliminate the entire Jewish people.  But the gates of the camps flew open.  There emerged the ultimate rebuke to hate and to ignorance: survivors would live and love again.  When the moment of Israel’s independence was met by aggression on all sides, it was unclear whether this nation would survive, but with heroism and sacrifice, the State of Israel not only endured, but thrived.  And during six days in June and Yom Kippur one October, it seemed as though all you had built might be lost, but when the guns fell silent, it was clear the nation of Israel lives.

As I said in my speech earlier today, this story – from slavery to salvation, of overcoming even the most overwhelming odds – is a message that has inspired the world, and that includes Jewish-Americans, but also African-Americans who have so often had to deal with their own challenges, but with whom you have stood shoulder to shoulder.  African-Americans and Jewish-Americans marched together at Selma and Montgomery with rabbis carrying the Torah as they walked.  They boarded buses for freedom rides together.  They bled together.  They gave their lives together.  Jewish-Americans like Andrew Goodman and Michael Schwerner, alongside African-American James Chaney.  Because of their sacrifice, because of the struggle of generations in both our countries, we can come together tonight in freedom and in security.

So if I can paraphrase the psalm: they turned our mourning into dancing; they changed our sackcloths into robes of joy.  And this evening I would like to close with the words of two leaders who brought us some of this joy.  Rabbi Abraham Joshua Heschel was born in Poland and lost his mother and sister to the Nazis.  He came to America.  He raised his voice for social justice.  He marched with Martin Luther King.  And he spoke of the State of Israel in words that could well describe the struggle for equality in America:”Our very existence is a witness that man must live towards redemption,” he said, and that “history is not always made by man alone”.

Rabbi Joachim Prinz was born in Germany, expelled by the Nazis and found refuge in America where he built support for the new State of Israel, and on that August day in 1963, he joined Dr. King at the March on Washington, and this is what Rabbi Prinz said to the crowd: “In the realm of the spirit, our Father has taught us thousands of years ago that when G-d created men, he created them as everybody’s neighbor.  Neighbor is not a geographic concept; it is a moral concept.  It means our collective responsibility for the preservation of man’s dignity and integrity”.

President Peres,
Prime Minister Netanyahu,

Our very existence, our presence here tonight, is a testament that all things are possible, even those things that, in moments of darkness and doubt, may seem elusive.  And the stories of our peoples teach us to never stop searching for the things – the justice and the peace – that make us whole.  And so as we go forward together with confidence, we will know that while our countries may be separated by a great ocean, in the realm of the spirit, we will always be neighbors and friends.

I very humbly accept this award, understanding that I’m accepting it on behalf of the American people who are joined together with you.  May G-d bless you and may he watch over our two great nations.

Thank you very much.

ארוחת ערב ממלכתית במשכן נשיא המדינה שמעון פרס

Source: PMO, 3-21-13

יום חמישי י’ ניסן תשע”ג

במסגרת ארוחת הערב הממלכתית יעניק נשיא המדינה לנשיא ארה”ב את “עיטור הנשיא”, על תרומתו הייחודית לביטחון מדינת ישראל. מדובר בפעם הראשונה בהיסטורית היחסים בין ישראל לארה”ב, בה יוענק עיטור כבוד על ידי נשיא ישראלי לנשיא אמריקני מכהן.

טקס הענקת עיטור הנשיא יתקיים במהלך ארוחת ערב ממלכתית במשכן הנשיא, בהשתתפות ראש הממשלה ורעייתו, נציגי ציבור ישראלים ובכירי הממשל האמריקני. במהלך הארוחה יתקיים טקס חגיגי בו יענוד הנשיא פרס על צווארו של הנשיא אובמה את עיטור הכבוד ויישא נאום שבו יציג את נימוקי הענקת העיטור. ההחלטה להעניק את העיטור לנשיא אובמה התקבלה על-ידי הנשיא פרס, בהמלצת חברי הוועדה המייעצת לנשיא, בראשותו של נשיא בית המשפט העליון (בדימוס), מר מאיר שמגר, ונשיאה החמישי של מדינת ישראל, יצחק נבון.

Remarks of U.S. President Obama To the Israeli Students

Source: PMO, 3-21-13

יום חמישי י’ ניסן תשע”ג

Photo by GPO

Thank you. Thank you so much. Well, it is a great honor to be with you here in Jerusalem, and I’m so grateful for the welcome that I’ve received from the people of Israel.  Thank you. I bring with me the support of the American people and the friendship that binds us together.

Over the last two days, I’ve reaffirmed the bonds between our countries with Prime Minister Netanyahu and President Peres. I’ve borne witness to the ancient history of the Jewish people at the Shrine of the Book, and I’ve seen Israel’s shining future in your scientists and your entrepreneurs.  This is a nation of museums and patents, timeless holy sites and ground-breaking innovation.  Only in Israel could you see the Dead Sea Scrolls and the place where the technology on board the Mars Rover originated at the same time.

But what I’ve most looked forward to is the ability to speak directly to you, the Israeli people — especially so many young people who are here today to talk about the history that brought us here today, and the future that you will make in the years to come.

Now, I know that in Israel’s vibrant democracy, every word, every gesture is carefully scrutinized. But I want to clear something up just so you know — any drama between me and my friend, Bibi, over the years was just a plot to create material for Eretz Nehederet. That’s the only thing that was going on.  We just wanted to make sure the writers had good material.

I also know that I come to Israel on the eve of a sacred holiday — the celebration of Passover.  And that is where I would like to begin today.

Just a few days from now, Jews here in Israel and around the world will sit with family and friends at the Seder table, and celebrate with songs, wine and symbolic foods.  After enjoying Seders with family and friends in Chicago and on the campaign trail, I’m proud that I’ve now brought this tradition into the White House.  I did so because I wanted my daughters to experience the Haggadah, and the story at the center of Passover that makes this time of year so powerful.

It’s a story of centuries of slavery, and years of wandering in the desert; a story of perseverance amidst persecution, and faith in God and the Torah.  It’s a story about finding freedom in your own land.  And for the Jewish people, this story is central to who you’ve become.  But it’s also a story that holds within it the universal human experience, with all of its suffering, but also all of its salvation.

It’s a part of the three great religions — Judaism, Christianity, and Islam — that trace their origins to Abraham, and see Jerusalem as sacred.  And it’s a story that’s inspired communities across the globe, including me and my fellow Americans.

In the United States — a nation made up of people who crossed oceans to start anew — we’re naturally drawn to the idea of finding freedom in our land.  To African Americans, the story of the Exodus was perhaps the central story, the most powerful image about emerging from the grip of bondage to reach for liberty and human dignity — a tale that was carried from slavery through the Civil Rights Movement into today.

For generations, this promise helped people weather poverty and persecution, while holding on to the hope that a better day was on the horizon.  For me, personally, growing up in far-flung parts of the world and without firm roots, the story spoke to a yearning within every human being for a home.

Of course, even as we draw strength from the story of God’s will and His gift of freedom expressed on Passover, we also know that here on Earth we must bear our responsibilities in an imperfect world.  That means accepting our measure of sacrifice and struggle, just like previous generations.  It means us working through generation after generation on behalf of that ideal of freedom.

As Dr. Martin Luther King said on the day before he was killed, “I may not get there with you.  But I want you to know that we, as a people, will get to the promised land.” So just as Joshua carried on after Moses, the work goes on for all of you, the Joshua Generation, for justice and dignity; for opportunity and freedom.

For the Jewish people, the journey to the promise of the State of Israel wound through countless generations.  It involved centuries of suffering and exile, prejudice and pogroms and even genocide.  Through it all, the Jewish people sustained their unique identity and traditions, as well as a longing to return home.  And while Jews achieved extraordinary success in many parts of the world, the dream of true freedom finally found its full expression in the Zionist idea — to be a free people in your homeland.  That’s why I believe that Israel is rooted not just in history and tradition, but also in a simple and profound idea — the idea that people deserve to be free in a land of their own.

Over the last 65 years, when Israel has been at its best, Israelis have demonstrated that responsibility does not end when you reach the promised land, it only begins.  And so Israel has been a refuge for the diaspora — welcoming Jews from Europe, from the former Soviet Union, from Ethiopia, from North Africa.

Israel has built a prosperous nation — through kibbutzeem that made the desert bloom, business that broadened the middle class, innovators who reached new frontiers, from the smallest microchip to the orbits of space.  Israel has established a thriving democracy, with a spirited civil society and proud political parties, and a tireless free press, and a lively public debate -– “lively” may even be an understatement.

And Israel has achieved all this even as it’s overcome relentless threats to its security — through the courage of the Israel Defense Forces, and the citizenry that is so resilient in the face of terror.

This is the story of Israel.  This is the work that has brought the dreams of so many generations to life.  And every step of the way, Israel has built unbreakable bonds of friendship with my country, the United States of America.

Those ties began only 11 minutes after Israeli independence, when the United States was the first nation to recognize the State of Israel. As President Truman said in explaining his decision to recognize Israel, he said, “I believe it has a glorious future before it not just as another sovereign nation, but as an embodiment of the great ideals of our civilization.”  And since then, we’ve built a friendship that advances our shared interests.

Together, we share a commitment to security for our citizens and the stability of the Middle East and North Africa.  Together, we share a focus on advancing economic growth around the globe, and strengthening the middle class within our own countries.  Together, we share a stake in the success of democracy.

But the source of our friendship extends beyond mere interests, just as it has transcended political parties and individual leaders.  America is a nation of immigrants.  America is strengthened by diversity.  America is enriched by faith.  We are governed not simply by men and women, but by laws.  We’re fueled by entrepreneurship and innovation, and we are defined by a democratic discourse that allows each generation to reimagine and renew our union once more.  So in Israel, we see values that we share, even as we recognize what makes us different.  That is an essential part of our bond.

Now, I stand here today mindful that for both our nations, these are some complicated times.  We have difficult issues to work through within our own countries, and we face dangers and upheaval around the world.  And when I look at young people within the United States, I think about the choices that they must make in their lives to define who we’ll be as a nation in this 21st century, particularly as we emerge from two wars and the worst recession since the Great Depression.  But part of the reason I like talking to young people is because no matter how great the challenges are, their idealism, their energy, their ambition always gives me hope.

And I see the same spirit in the young people here today. I believe that you will shape our future.  And given the ties between our countries, I believe your future is bound to ours.

No, no — this is part of the lively debate that we talked about. This is good.  You know, I have to say we actually arranged for that, because it made me feel at home. I wouldn’t feel comfortable if I didn’t have at least one heckler.

I’d like to focus on how we — and when I say “we,” in particular young people — can work together to make progress in three areas that will define our times — security, peace and prosperity.

Let me begin with security.  I’m proud that the security relationship between the United States and Israel has never been stronger.  Never. More exercises between our militaries; more exchanges among our political and military and intelligence officials than ever before; the largest program to date to help you retain your qualitative military edge.  These are the facts.  These aren’t my opinions, these are facts.  But, to me, this is not simply measured on a balance sheet.  I know that here, in Israel, security is something personal.

Here’s what I think about when I consider these issues.  When I consider Israel’s security, I think about children like Osher Twito, who I met in Sderot children the same age as my own daughters who went to bed at night fearful that a rocket would land in their bedroom simply because of who they are and where they live.

That reality is why we’ve invested in the Iron Dome system to save countless lives — because those children deserve to sleep better at night. That’s why we’ve made it clear, time and again, that Israel cannot accept rocket attacks from Gaza, and we have stood up for Israel’s right to defend itself. And that’s why Israel has a right to expect Hamas to renounce violence and recognize Israel’s right to exist.

When I think about Israel’s security, I think about five Israelis who boarded a bus in Bulgaria, who were blown up because of where they came from; robbed of the ability to live, and love, and raise families.  That’s why every country that values justice should call Hizbollah what it truly is — a terrorist organization. Because the world cannot tolerate an organization that murders innocent civilians, stockpiles rockets to shoot at cities, and supports the massacre of men and women and children in Syria right now.

The fact that Hizbollah’s ally — the Assad regime — has stockpiles of chemical weapons only heightens the urgency.  We will continue to cooperate closely to guard against that danger. I’ve made it clear to Bashar al-Assad and all who follow his orders:  We will not tolerate the use of chemical weapons against the Syrian people, or the transfer of those weapons to terrorists.  The world is watching; we will hold you accountable.

The Syrian people have the right to be freed from the grip of a dictator who would rather kill his own people than relinquish power. Assad must go so that Syria’s future can begin.  Because true stability in Syria depends upon establishing a government that is responsible to its people — one that protects all communities within its borders, while making peace with countries beyond them.

These are the things I think about when I think about Israel’s security.  When I consider Israel’s security, I also think about a people who have a living memory of the Holocaust, faced with the prospect of a nuclear-armed Iranian government that has called for Israel’s destruction.  It’s no wonder Israelis view this as an existential threat.  But this is not simply a challenge for Israel — it is a danger for the entire world, including the United States.  A nuclear-armed Iran would raise the risk of nuclear terrorism.  It would undermine the non-proliferation regime.  It would spark an arms race in a volatile region.  And it would embolden a government that has shown no respect for the rights of its own people or the responsibilities of nations.

That’s why America has built a coalition to increase the cost to Iran of failing to meet their obligations.  The Iranian government is now under more pressure than ever before, and that pressure is increasing.  It is isolated.  Its economy is in dire straits.  Its leadership is divided.  And its position — in the region, and the world — has only grown weaker.

I do believe that all of us have an interest in resolving this issue peacefully. Strong and principled diplomacy is the best way to ensure that the Iranian government forsakes nuclear weapons. Peace is far more preferable to war.  And the inevitable costs, the unintended consequences that would come with war means that we have to do everything we can to try to resolve this diplomatically.  Because of the cooperation between our governments, we know that there remains time to pursue a diplomatic resolution.  That’s what America will do, with clear eyes — working with a world that’s united, and with the sense of urgency that’s required.

But Iran must know this time is not unlimited.  And I’ve made the position of the United States of America clear:  Iran must not get a nuclear weapon.  This is not a danger that can be contained, and as President, I’ve said all options are on the table for achieving our objectives.  America will do what we must to prevent a nuclear-armed Iran.

For young Israelis, I know that these issues of security are rooted in an experience that is even more fundamental than the pressing threat of the day.  You live in a neighborhood where many of your neighbors have rejected the right of your nation to exist.  Your grandparents had to risk their lives and all that they had to make a place for themselves in this world.  Your parents lived through war after war to ensure the survival of the Jewish state.  Your children grow up knowing that people they’ve never met may hate them because of who they are, in a region that is full of turmoil and changing underneath your feet.

So that’s what I think about when Israel is faced with these challenges –- that sense of an Israel that is surrounded by many in this region who still reject it, and many in the world who refuse to accept it.  And that’s why the security of the Jewish people in Israel is so important.  It cannot be taken for granted.

But make no mistake — those who adhere to the ideology of rejecting Israel’s right to exist, they might as well reject the earth beneath them or the sky above, because Israel is not going anywhere. And today, I want to tell you — particularly the young people — so that there’s no mistake here, so long as there is a United States of America — Atem lo levad. You are not alone.

The question is what kind of future Israel will look forward to.  Israel is not going anywhere — but especially for the young people in this audience, the question is what does its future hold?  And that brings me to the subject of peace.

I know Israel has taken risks for peace.  Brave leaders — Menachem Begin, Yitzhak Rabin — reached treaties with two of your neighbors.  You made credible proposals to the Palestinians at Annapolis.  You withdrew from Gaza and Lebanon, and then faced terror and rockets.  Across the region, you’ve extended a hand of friendship and all too often you’ve been confronted with rejection and, in some cases, the ugly reality of anti-Semitism. So I believe that the Israeli people do want peace, and I also understand why too many Israelis — maybe an increasing number, maybe a lot of young people here today — are skeptical that it can be achieved.

But today, Israel is at a crossroads.  It can be tempting to put aside the frustrations and sacrifices that come with the pursuit of peace, particularly when Iron Dome repels rockets, barriers keep out suicide bombers.  There’s so many other pressing issues that demand your attention.  And I know that only Israelis can make the fundamental decisions about your country’s future. I recognize that.

I also know, by the way, that not everyone in this hall will agree with what I have to say about peace.  I recognize that there are those who are not simply skeptical about peace, but question its underlying premise, have a different vision for Israel’s future.  And that’s part of a democracy.  That’s part of the discourse between our two countries.  I recognize that.  But I also believe it’s important to be open and honest, especially with your friends.  I also believe that.

Politically, given the strong bipartisan support for Israel in America, the easiest thing for me to do would be to put this issue aside — just express unconditional support for whatever Israel decides to do — that would be the easiest political path. But I want you to know that I speak to you as a friend who is deeply concerned and committed to your future, and I ask you to consider three points.

First, peace is necessary. I believe that.  I believe that peace is the only path to true security. You have the opportunity to be the generation that permanently secures the Zionist dream, or you can face a growing challenge to its future.  Given the demographics west of the Jordan River, the only way for Israel to endure and thrive as a Jewish and democratic state is through the realization of an independent and viable Palestine.  That is true.

There are other factors involved.  Given the frustration in the international community about this conflict, Israel needs to reverse an undertow of isolation.  And given the march of technology, the only way to truly protect the Israeli people over the long term is through the absence of war.  Because no wall is high enough and no Iron Dome is strong enough or perfect enough to stop every enemy that is intent on doing so from inflicting harm.

And this truth is more pronounced given the changes sweeping the Arab world.  I understand that with the uncertainty in the region — people in the streets, changes in leadership, the rise of non-secular parties in politics — it’s tempting to turn inward, because the situation outside of Israel seems so chaotic. But this is precisely the time to respond to the wave of revolution with a resolve and commitment for peace. Because as more governments respond to popular will, the days when Israel could seek peace simply with a handful of autocratic leaders, those days are over.  Peace will have to be made among peoples, not just governments.

No one — no single step can change overnight what lies in the hearts and minds of millions.  No single step is going to erase years of history and propaganda.  But progress with the Palestinians is a powerful way to begin, while sidelining extremists who thrive on conflict and thrive on division.  It would make a difference.

So peace is necessary.  But peace is also just.  Peace is also just.  There is no question that Israel has faced Palestinian factions who turned to terror, leaders who missed historic opportunities.  That is all true.  And that’s why security must be at the center of any agreement.  And there is no question that the only path to peace is through negotiations — which is why, despite the criticism we’ve received, the United States will oppose unilateral efforts to bypass negotiations through the United Nations.  It has to be done by the parties.    But the Palestinian people’s right to self-determination, their right to justice, must also be recognized.

Put yourself in their shoes.  Look at the world through their eyes.  It is not fair that a Palestinian child cannot grow up in a state of their own. Living their entire lives with the presence of a foreign army that controls the movements not just of those young people but their parents, their grandparents, every single day.  It’s not just when settler violence against Palestinians goes unpunished. It’s not right to prevent Palestinians from farming their lands; or restricting a student’s ability to move around the West Bank; or displace Palestinian families from their homes. Neither occupation nor expulsion is the answer. Just as Israelis built a state in their homeland, Palestinians have a right to be a free people in their own land.

I’m going off script here for a second, but before I came here, I met with a group of young Palestinians from the age of 15 to 22.  And talking to them, they weren’t that different from my daughters.  They weren’t that different from your daughters or sons.  I honestly believe that if any Israeli parent sat down with those kids, they’d say, I want these kids to succeed; I want them to prosper. I want them to have opportunities just like my kids do.  I believe that’s what Israeli parents would want for these kids if they had a chance to listen to them and talk to them. I believe that.

Now, only you can determine what kind of democracy you will have.  But remember that as you make these decisions, you will define not simply the future of your relationship with the Palestinians — you will define the future of Israel as well.

As Ariel Sharon said — I’m quoting him — “It is impossible to have a Jewish democratic state, at the same time to control all of Eretz Israel.  If we insist on fulfilling the dream in its entirety, we are liable to lose it all.” Or, from a different perspective, I think of what the novelist David Grossman said shortly after losing his son, as he described the necessity of peace — “A peace of no choice” he said, “must be approached with the same determination and creativity as one approaches a war of no choice.”

Now, Israel cannot be expected to negotiate with anyone who is dedicated to its destruction. But while I know you have had differences with the Palestinian Authority, I genuinely believe that you do have a true partner in President Abbas and Prime Minister Fayyad. I believe that.  And they have a track record to prove it.  Over the last few years, they have built institutions and maintained security on the West Bank in ways that few could have imagined just a few years ago.  So many Palestinians — including young people — have rejected violence as a means of achieving their aspirations.

There is an opportunity there, there’s a window — which brings me to my third point:  Peace is possible.  It is possible. I’m not saying it’s guaranteed.  I can’t even say that it is more likely than not.  But it is possible.  I know it doesn’t seem that way.  There are always going to be reasons to avoid risk.  There are costs for failure.  There will always be extremists who provide an excuse not to act.

I know there must be something exhausting about endless talks about talks, and daily controversies, and just the grinding status quo.  And I’m sure there’s a temptation just to say, “Ah, enough.  Let me focus on my small corner of the world and my family and my job and what I can control.”  But it’s possible.

Negotiations will be necessary, but there’s little secret about where they must lead — two states for two peoples.  Two states for two peoples.

There will be differences about how to get there.  There are going to be hard choices along the way.  Arab states must adapt to a world that has changed.  The days when they could condemn Israel to distract their people from a lack of opportunity, or government corruption or mismanagement — those days need to be over.   Now is the time for the Arab world to take steps toward normalizing relations with Israel.

Meanwhile, Palestinians must recognize that Israel will be a Jewish state and that Israelis have the right to insist upon their security. Israelis must recognize that continued settlement activity is counterproductive to the cause of peace, and that an independent Palestine must be viable with real borders that have to be drawn.

I’ve suggested principles on territory and security that I believe can be the basis for these talks.  But for the moment, put aside the plans and the process.  I ask you, instead, to think about what can be done to build trust between people.

Four years ago, I stood in Cairo in front of an audience of young people — politically, religiously, they must seem a world away.  But the things they want, they’re not so different from what the young people here want.  They want the ability to make their own decisions and to get an education, get a good job; to worship God in their own way; to get married; to raise a family. The same is true of those young Palestinians that I met with this morning.  The same is true for young Palestinians who yearn for a better life in Gaza.

That’s where peace begins — not just in the plans of leaders, but in the hearts of people.  Not just in some carefully designed process, but in the daily connections — that sense of empathy that takes place among those who live together in this land and in this sacred city of Jerusalem.

And let me say this as a politician — I can promise you this, political leaders will never take risks if the people do not push them to take some risks.  You must create the change that you want to see. Ordinary people can accomplish extraordinary things.

I know this is possible.  Look to the bridges being built in business and civil society by some of you here today.  Look at the young people who’ve not yet learned a reason to mistrust, or those young people who’ve learned to overcome a legacy of mistrust that they inherited from their parents, because they simply recognize that we hold more hopes in common than fears that drive us apart.  Your voices must be louder than those who would drown out hope.  Your hopes must light the way forward.

Look to a future in which Jews and Muslims and Christians can all live in peace and greater prosperity in this Holy Land. Believe in that.  And most of all, look to the future that you want for your own children — a future in which a Jewish, democratic, vibrant state is protected and accepted for this time and for all time.

There will be many who say this change is not possible, but remember this — Israel is the most powerful country in this region.  Israel has the unshakeable support of the most powerful country in the world. Israel is not going anywhere. Israel has the wisdom to see the world as it is, but — this is in your nature — Israel also has the courage to see the world as it should be.

Ben Gurion once said, “In Israel, in order to be a realist you must believe in miracles.”  Sometimes, the greatest miracle is recognizing that the world can change.  That’s a lesson that the world has learned from the Jewish people.

And that brings me to the final area that I’ll focus on: prosperity, and Israel’s broader role in the world.  I know that all the talk about security and peace can sometimes seem to dominate the headlines, but that’s not where people live.  And every day, even amidst the threats that you face, Israelis are defining themselves by the opportunities that you’re creating.
Through talent and hard work, Israelis have put this small country at the forefront of the global economy.

Israelis understand the value of education and have produced 10 Nobel laureates. Israelis understand the power of invention, and your universities educate engineers and inventors.  And that spirit has led to economic growth and human progress — solar power and electric cars, bandages and prosthetic limbs that save lives, stem cell research and new drugs that treat disease, cell phones and computer technology that changed the way people around the world live.

So if people want to see the future of the world economy, they should look at Tel Aviv, home to hundreds of start-ups and research centers. Israelis are so active on social media that every day seemed to bring a different Facebook campaign about where I should give this speech.

That innovation is just as important to the relationship between the United States and Israel as our security cooperation. Our first free trade agreement in the world was reached with Israel, nearly three decades ago.    Today the trade between our two countries is at $40 billion every year. More importantly, that partnership is creating new products and medical treatments; it’s pushing new frontiers of science and exploration.

That’s the kind of relationship that Israel should have — and could have — with every country in the world.  Already, we see how that innovation could reshape this region.  There’s a program here in Jerusalem that brings together young Israelis and Palestinians to learn vital skills in technology and business.  An Israeli and Palestinian have started a venture capital fund to finance Palestinian start-ups.  Over 100 high-tech companies have found a home on the West Bank — which speaks to the talent and entrepreneurial spirit of the Palestinian people.

One of the great ironies of what’s happening in the broader region is that so much of what people are yearning for — education, entrepreneurship, the ability to start a business without paying a bribe, the ability to connect to the global economy — those are things that can be found here in Israel. This should be a hub for thriving regional trade, and an engine for opportunity.

Israel is already a center for innovation that helps power the global economy.  And I believe that all of that potential for prosperity can be enhanced with greater security, enhanced with lasting peace.

Here, in this small strip of land that has been the center of so much of the world’s history, so much triumph and so much tragedy, Israelis have built something that few could have imagined 65 years ago.  Tomorrow, I will pay tribute to that history — at the grave of Herzl, a man who had the foresight to see the future of the Jewish people had to be reconnected to their past; at the grave of Rabin, who understood that Israel’s victories in war had to be followed by the battles for peace; at Yad Vashem, where the world is reminded of the cloud of evil that can descend on the Jewish people and all of humanity if we ever fail to be vigilant.

We bear all that history on our shoulders.  We carry all that history in our hearts.  Today, as we face the twilight of Israel’s founding generation, you — the young people of Israel
— must now claim its future.  It falls to you to write the next chapter in the great story of this great nation.

And as the President of a country that you can count on as your greatest friend I am confident that you can help us find the promise in the days that lie ahead.  And as a man who’s been inspired in my own life by that timeless calling within the Jewish experience — tikkun olam — I am hopeful that we can draw upon what’s best in ourselves to meet the challenges that will come; to win the battles for peace in the wake of so much war; and to do the work of repairing this world. That’s your job.  That’s my job.  That’s the task of all of us.

May God bless you.  May God bless Israel.  May God bless the United States of America.  Toda raba.  Thank you.

נאום נשיא ארה”ב אובמה בפני סטודנטים בבנייני האומה

Source: PMO, 3-21-13

יום חמישי י’ ניסן תשע”ג

צילום: לע”מ


תודה רבה, זה כבוד להיות פה איתכם בירושלים, ואני אסיר תודה לכם על קבלת הפנים שקיבלתי מאזרחי ישראל.

אני מביא עימי את תמיכתו של העם האמריקאי, ואת הידידות שקושרת אותנו ביחד.

ביומיים האחרונים, שבתי והוכחתי את הקשר שבין שתי האומות, יחד עם ראש הממשלה ועם הנשיא פרס, ראיתי בעיני את ההיסטוריה העתיקה של העם היהודי בהיכל הספר, וראיתי, במדענים ויזמים שלכם, את העתיד המזהיר של ישראל. זוהי אומה של מוזיאונים ופטנטים, אתרים קדושים על-זמניים, ויזמוּת פורצת דרך.

רק בישראל אפשר לראות את המגילות הגנוזות של ים המלח יחד עם המקום שממנו יצאה הטכנולוגיה שעל הגששית שעל המאדים.

אבל מה שציפיתי לו יותר מכל היא האפשרות לדבר ישירות אליכם, העם בישראל, ובמיוחד אנשים צעירים רבים כל כך, על ההיסטוריה שהביאה אותנו לכאן היום ועל העתיד שאותו תעצבו בשנים הבאות.

אני יודע שבדמוקרטיה הישראלית התוססת, כל מילה וכל מחווה נבחנת בקפידה. אבל רק שתדעו, כל הדרמה שהייתה ביני ובין ידידי ביבי במשך השנים, הייתה בסך הכל מזימה לייצר תוכן עבור “ארץ נהדרת”.

אני יודע גם שאני בא לישראל בערב של חג קדוש, חג הפסח, ובזה אני רוצה להתחיל היום. בעוד מספר ימים, יישבו יהודים כאן בישראל ומסביב לעולם עם חברים ומשפחה בשולחן הסדר ויחגגו עם שירים, יין ואוכל סימבולי. לאחר שנהניתי מלילות סדר עם חברים ומשפחה בשיקאגו ובמסעות הקמפיין, אני גאה שהבאתי את המסורת הזו לתוך הבית הלבן. עשיתי זאת כי רציתי שבנותיי יחוו את קריאת ההגדה, ויכירו את הסיפור שבמרכז חג הפסח, שהופך את התקופה הזו בשנה כל כך עוצמתית.

זה סיפור של מאות שנים של עבדות, שנים של נדידה במדבר; סיפור של עמידה בפני רדיפה; ואמונה באל ובתורה. זהו סיפור על מציאת חירות בארצך.

לעם היהודי סיפור זה הוא מרכיב מרכזי במי שאתם היום. אך הוא גם סיפור שמתאר את החוויה האנושית האויברסלית, על כל הסבל והגאולה. הוא חלק משלוש הדתות הגדולות – היהדות, הנצרות והאסלאם שרואות את מקורן באברהם ורואות בירושלים מקום קדוש. הסיפור שאופף קהילות בכל העולם כולל אותי ואת האמריקאים.

ארה”ב – מדינה של אנשים שחצו אוקיינוסים כדי להתחיל בחיים חדשים – אנו נמשכים לרעיון של מציאת חירות בארצינו. בשביל האפרו-אמריקאים, סיפור יציאת מצרים היה סיפור על שחרור מהכבלים ומציאת חירות וכבוד האדם, סיפור שליווה אותם מעבדות אל תוך תנועת זכויות האזרח.

במשך דורות, הבטחה זו עזרה לאנשים להתץגבר על עוני ורדיפה, ולשמר את התקווה שיבוא יום טוב יותר בעתיד. לי, אישית, שגדלתי במקומות שונים ורחוקים ברחבי העולם, ללא שורשים יציבים, הוא התחבר לכיסופים של כל אדם לבית.

ברור שגם כשאנחנו שואפים כוח מסיפור רצונו של האל וממתנת החירות שנתן לנו שאותו אנו חוגגים בפסח, אנו יודעים, שכאן, על כדור הארץ, עלינו לעמוד באחריויות שלנו בעולם שאינו מושלם. זאת אומרת שעלינו לקבל עלינו מידה מסויימת של הקרבה ומאבק, ולעבוד, דור אחרי דור, בשם אידיאל החירות. כפי שאמר מרטין לותר קינג יום לפני שהוא נרצח – יתכן שלא אביא אתכם לשם, אך אני רוצה שתגדעו… שאנו, כעם, נגיע אל הארץ המובטחת.

כמו שיהושע המשיך את דרכו של משה, העבודה נמשכת למען צדק וכבוד, למען הזדמנות, וחופש.

בשביל היהודים, המסע אל עבר ההבטחה של מדינת ישראל עברה לאורך דורות רבים. הוא עבר דרך מאות שנים של רדיפות וגלות, דעות קדומות, פוגרומים, ואפילו רצח עם. במהלך כל התקופה הזאת היהודים שימרו את הייחודיות הלאומית שלהם ואת המסורות שלהם כמו את הכמיהה שלהם לשוב הביתה. ובזמן  שהיהודים הגיעו להצלחות אדירות במקומות רבים בעולם, החלום הזה, של חירות אמיתית מצא את ביטויו המלא ברעיון הציוני – להיות עם חופשי בארצו.

ולכן אני מאמין שישראל מבוססת לא רק על הסטוריה ומסורת, אך גם על רעיון מהותי אך פשוט: הרעיון שלאנשים מגיע להיות חופשיים  במדינה של עצמם. וב-65 השנים האחרונות, כשישראל במיטבה, הישראלים הראו שהאחריות שלהם לא מסתיימת כשמגיעים לארץ המובטחת – היא רק מתחילה שם.

ישראל הפכה להיות מקום מפלט לגלות, וקיבלה יהודים מאירופה, מברית המועצות, מאתיופיה ומצפון אפריקה.

ישראל בנתה אומה משגשגת – קיבוצים שהפריכו את השממה, עסקים שהרחיבו את המעמד הבינוני ויזמים שהגיעו לתחומים חדשניים, מהשבבים  הזעירים ביותר עד לחלל.

ישראל הקימה דמוקרטיה משגשגת עם חברה אזרחית בעלת שאר רוח, מפלגות פוליטיות גאות, עיתונות חופשית בלתי נלאית ופולמוס ציבורי סוער, סוער אולי בלשון המעטה.

וישראל השיגה את כל זה בעודה מתגברת על איומים בלתי פוסקים לביטחונה, באמצעות אומץ הלב של צה”ל וכוחות הביטחון וציבור אזרחי שעומד איתן אל מול הטרור.

זה סיפורה של ישראל. זאת העבודה שהגשימה את חלומותיהם של דורות רבים כל כך. ובכל שלב בדרך ביססה ישראל קשרים איתנים של ידידות עם ארצות הברית של אמריקה.

קשרים אלה נחנכו רק 11 דקות אחרי הצהרת העצמאות של ישראל, כשארה”ב הייתה המדינה הראשונה שהכירה במדינת ישראל. כפי שאמר הנשיא טרומן כשהסביר את החלטתו להכיר בישראל, “אני מאמין שצפוי לה עתיד מזהיר, לא רק בתור עוד מדינה ריבונית, אלא גם כמדינה המגלמת את האידיאלים הנעלים של הציוויליזציה שלנו”.

מאז, ביססנו ידידות שמקדמת את האינטרסים המשותפים לנו. יחד אנחנו שותפים למחויבות לביטחון של אזרחינו וליציבות במזרח התיכון ובצפון אפריקה. יחד אנו מתמקדים בקידום הצמיחה הכלכלית בעולם כולו וחיזוק מעמד הביניים במדינותינו. אנחנו שותפים לחתירה להצלחתה של הדמוקרטיה.

אבל מקור ידידותנו אינו רק אינטרסים משותפים, ממש כשם שהוא אינו כרוך רק במפלגתיות או במנהיגים מסוימים. אמריקה היא ארץ של מהגרים. השונות בארצנו מחזקת אותנו. האמונות שלנו מעשירות אותנו. לא נשים וגברים מושלים בנו – חוקים מושלים בנו. חדשנות ויזמות מעצימות אותנו ושיח דמוקרטי מגדיר אותנו, שיח שמאפשר לכל דור ודור לדמיין שוב ולחדש  את הקשר בינינו שוב ושוב. לכן אנחנו מוצאים בישראל ערכים שהם גם הערכים שלנו, הגם שאנחנו מכירים בשוני בין שתי המדינות.

ועם זאת, אני עומד פה היום בהכירי בכך שלשתי המדינות שלנו מדובר בתקופה מורכבת.  יש לנו בעיות קשות לעבוד עליהן בתוך המדינות שלנו, ואנחנו עומדים בפני סכנות ותהפוכות בעולם כולו. כשאני מביט באנשים צעירים בארה”ב , אני חושב על ההחלטות שעליהם לקבל בחייהם שיגדירו מי נהיה כאומה במאה ה-21, בייחוד כשאנחנו עכשיו יוצאים משתי מלחמות וממיתון קשה. לא משנה כמה מאתגרים קשיים אלה, האידיאליזם שלהם, האנרגיות שלהם והשאיפות שלהם נותנות לי תמיד תקווה.

אני רואה את אותה רוח אצל הצעירים כאן היום. ובהינתן הקשרים בין שתי המדינות שלנו אני מאמין שהעתיד שלכם קשור לשלנו.

אני רוצה להתמקד בדרך שבה עלינו לעבוד יחד ליצור קדמה בשלושה תחומים: ביטחון, שלום ושגשוג.

נתחיל בביטחון. אני גאה לומר שיחסי הביטחון בין ארה”ב לישראל מעולם לא היו כל כך הדוקים. מקיימים יותר תרגילים בין הצבאות שלנו, יותר מפגשים בין הבכירים מהעולם הפוליטי, הצבאי והמודיעין. אלה העובדות. אולם לדידי זה לא נמדד לא רק בדפי נתונים.

אני יודע שכאן בישראל ביטחון זה דבר אישי. הרשו לי לומר לכם על מה אני חושב כאשר אני שוקל את הנושאים האלה.

כשאני חושב על ביטחון ישראל אני חושב על ילדים כמו אושר טוויטו שפגשתי בשדרות. ילדים בגיל של הבנות שלי, שהלכו לישון בלילה מפוחדים שיפול טיל על חדר השינה שלהם, רק בגלל מי שהם והמקום שבו הם גרים.

בגלל זה השקענו במערכת כיפת ברזל, שהצילה חיים רבים כל כך, כי לילדים האלה מגיע לישון טוב יותר בלילה. זאת הסיבה שהבהרנו שוב ושוב שישראל לא יכולה לקבל מתקפות טילים מעזה, ואנחנו תומכים בזכותה של ישראל להגן על עצמה. וזאת הסיבה שלישראל יש את הזכות לדרוש שחמאס יעזוב את דרך האלימות ויכיר בזכותה של ישראל להתקיים.

אני חושב על חמישה ישראלים שעלו על האוטובוס בבולגריה שהתפוצצו בגלל שמקום שממנו הם באו. אנשים שהיכולת לחיות, לאהוב, להקים משפחות נגזלה מהם. ולכן כל משינה שמכירה בערך הצדק צריכה לכנות את חיזבאללה מה שהם באמת – ארגון טרור. משום שהעולם אינו יכול לקבל ארגון שרוצח אזרחים חפים מפשע, שאוגר טילים שישוגרו לעבר ערים, שתומך בהרג של גברים, נשים וילדים בסוריה.

העובדה שלבעל הברית של חיזבאללה, משטר אסד, יש מצבורים של נשק כימי, רק מעצימה את הדחיפות. אנחנו נמשיך לשתף פעולה באופן הדוק כדי להגן מול הסכנה הזאת. הבהרתי לבשאר אל-אסד  וכל מי שמציית לפקודותיו: אנחנו לא נסבול שימוש בנשק כימי נגד הסורים או העברת הנשקים האלה לחיזבאללה. העולם עוקב אחריך ואתה תישא באחריות.

אמריקה גם תתעקש על זכותו של העם הסורי להשתחרר מלפיתת הדיקטטור שמעדיף להרוג את אנשיו שלו ולא לוותר על השילטון. אסד מוכרח ללכת כדי שהעתיד של סוריה יתחיל. כיון שיציבות אמיתי בסוריה תלויה בהקמת ממשלה שנענית לעם שלה. ממשלה תגן על כל הקהילות בתוך גבולותיה בזמן שתעשה שלום עם המדינות מעברם השני של גבולותיה.

יציבות אמתית בסוריה מחייבת הקמת ממשלה שהיא קשובה לעמיה – ממשלה שמגינה על כל הקהילות בגבולותיה בזמן שהיא עושה שלום עם המדינות מעבר לגבולותיה.

כאשר אני חושב על ביטחונה של ישראל, אני גם חושב על אנשים שזוכרים את השואה שעומדים בפני האפשרות של ממשלה איראנית שמחזיקה בנשק גרעיני ושקוראת להרס ישראל.  מובן מאוד מדוע ישראלים רואים בזה איום קיומי. אבל זה לא רק אתגר לישראל, אלא סכנה לכל העולם, כולל ארצות הברית. איראן גרעינית תעלה את הסיכון לטרור גרעיני, תערער על משטר האי-הפצה, תצית מירוץ חימוש באזור לא יציב, ותחזק ממשלה שלא מכבדת את הזכויות של אזרחיה ולא מכבדת את האחריות של אומות.

משום כך, ארצות הברית  בנתה קואליציה  כדי להעצים את המחיר כשאיראן לא ממלאה את התחייבותיה.  מופעל לחץ על ממשלת איראן שמעולם לא הופעל והלחץ הזה הולך וגובר. איראן מבודדת. הכלכלה שלה במצב נואש. ההנהגה שלה מפולגת.  והמעמד שלה – באזור ובעולם כולו – רק הולך ונחלש.

לכולנו יש אינטרס לפתור את המצב הזה בדרכי שלום. דיפלומטיה חזקה ועקרונית היא הדרך הטובה ביותר לכך שממשלת איראן תזנח את כוונתה לנשק גרעיני.  יתרה משאת,שלום רצוי יותר ממלחמה ומהמחיר הבלתי נמנע – והתוצאות הבלתי ניתנות לצפייה – של מלחמה. כתוצאה משיתוף הפעולה בין ממשלותינו, ידוע לנו שנשאר זמן כדי להמשיך ולנסות למצוא פתרון דיפלומטי. ואמריקה תעשה זאת – עם עיניים פקוחות – ונעבוד יחד עם עולם מלוכד ועם תחושת הדחיפות הנדרשת.

אבל על איראן לדעת שהזמן הזה הוא לא בלתי מוגבל, והבהרתי את עמדתה של אמריקה: אסור שאיראן תשיג נשק גרעיני.  אין זאת סכנה שאפשר להכיל. כנשיא, אמרתי לעולם שכל האופציות על השולחן כדי להגשים את מטרותינו. ארה”ב תעשה כל מה שצריך כדי למנוע איראן גרעינית.

לגבי הצעירים הישראלים, אני יודע שענייני הביטחון הללו נובעים מתוך חוויה שהיא עוד יותר בסיסית מהאיום הדחוק הנוכחי. אתם חיים באזור שבו רוב השכנים שלכם שללו את זכותכם להתקיים. הסבים שלכם נאלצו לסכן את חייהם ואת כל מה שהיה להם כדי לבנות לעצמם מקום בעולם. הוריכם עברו מלחמה אחרי מלחמה כדי להבטיח את קיומה של מדינת ישראל. ילדיכם גדלים בידיעה שאנשים שלעולם לא נפגשו שונאים אותם בגלל היותם מי שהם, באזור שמשתנה מתחת לרגליכם.

אלה הדברים שאני חושב עליהם כשישראל ניצבת מול האתגרים הללו – התחושה שישראל מוקפת ברבים מאזור זה שעדיין דוחים אותה,ורבים בעולם מסרבים לקבלה. בגלל זה, ביטחון העם היהודי בישראל הוא חשוב כל כך – משום שאסור שזה יהיה מובן מאליו.אולם על תטעו: אלה שממשיכים באידיאולוגיה של דחיית זכות קיומה של מדינת ישראל יכולים באותה צורה להגיד שהם דוחים את האדמה שמתחתיהם והשמיים מעליהם משום שישראל לא הולכת לשום מקום. היום, ברצוני לומר לכם – במיוחד לצעירים – ככל שארה”ב קיימת, אתם לא לבד.

לכן השאלה היא לאיזה עתיד ישראל נושאת את עיניה. וזה מביא אותי לנושא השלום.

אני יודע שישראל לקחה סיכונים בשביל שלום. מנהיגים אמיצים – מנחם בגין ויצחק רבין – הגיעו להסכמים עם שתיים משכנותיכם. הצעתם הצעות אמינות לפלסטינים באנאפוליס. נסוגתם מעזה ומלבנון וקיבלתם טרור ורקטות. הושטתם יד של ידידות בכל האזור ובמקרים רבים מדי נתקלתם במציאות המכוערת של האנטי-שמיות. אני מאמין שהעם בישראל רוצה שלום,ויש לכם כל זכות להיות סקפטיים באשר לאפשרות להגיע לזה.

אבל ישראל נמצאת היום בצומת דרכים. מפתה מאוד לשים בצד את התסכולים וההחרבות שהם חלק מהשאיפה לשלום – במיוחד שקיים כיפת ברזל לסכל התקפות של רקטות, שמחסומים מרחיקים את המחבלים המתאבדים וכשיש נושאים דחופים רבים כל כך שדורשים את תשומת לבכם.  וידוע לי שרק ישראליים יכולים לקבל את ההחלטות הבסיסיות לגבי עתיד מדינתכם.

אני יודע שגם לא כולם פה מסכימים עם מה שיש לי לומר לגבי השלום.  אני מכיר בכך שיש כאלה שהם לא רק ספקנים לגבי השלום, אלא הם מטילים ספק בהנחת היסוד הבסיסית שלה, וזה חלק מדמוקרטיה ומהדיון בין שני העמים שלנו. אבל חשוב להיות פתוח וכן אחד עם השני, בייחוד עם חברים. מבחינה פוליטית באמריקה, לאור התמיכה האיתנה משתי המפלגות לישראל בארה”ב, הדבר הפשוט ביותר עבורי היה לשים את הנושא הזה בצד,ולהצהיר על תמיכתי המוחלטת בכל מה שישראל תחליט לעשות. אבל חשוב לי שתדעו שאני פונה עליכם כחבר שמודאג מאוד ומחויב לעתידכם, ולכן אני מבקש מכם לשקול שלוש נקודות.

קודם כל, השלום הוא נחוץ. אני מאמין שהשלום הוא המתווה היחיד לביטחון אמיתי. תוכלו להיות הדור שמבטיח את החלום הציוני לצמיתות, או תצטרכו לעמוד בפני מול אתגר הולך וגובר לעתידו. בהתחשב בדמוגרפיה מערבה לנהר הירדן, הדרך היחידה לישראל להמשיך ולשגשג כמדינה יהודית ודמוקרטית, היא להגשים את הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ובת קיימא. לאור התסכול בקהילה הבינלאומית, על ישראל להפוך את סחף הבדידות.  ולאור התקדמות הטכנולוגית, הדרך היחידה להגן על העם בישראל באמת היא באמצעות היעדר מלחמה – מפני שאף גדר אינה גבוהה מספיק, ושום כיפת ברזל אינה חזקה מספיק כדי לעצור כל אויב שמבקש לפגוע.

האמת באה יותר לידי ביטוי בהתחשב לשינויים שסוחפים את העולם הערבי. אני מבין שהעמימות באזור – אנשים ברחובות, שינוי הנהגה, עליית מפלגות לא חילוניות בפוליטיקה – מגדילה את הפיתוי להסתגר. אבל זה בדיוק הזמן להגיב לגל המהפכות עם נחישות לשלום. ככל שיותר ממשלות מגיבות לרצון העם, הימים שבהם ישראל יכולה להגיע לשלום עם קומץ שליטי יחיד מסתיימים. שלום צריך לעשות בין עמים, לא רק בין ממשלות. אין מהלך יחידי שיוכל לשנות בין לילה את מה שנמצא בלבם ובשכלם של מיליונים. אבל התקדמות עם הפלסטינים היא נקודת התחלה רבת עוצמה, לצד דחיקתם לשוליים של הקיצוניים שמשגשגים בעתות ויכוח ומחלוקת.

שנית, השלום הוא צודק. אין עוררין על כך שישראל נדרשה להתמודד עם פלגים פלסטינים שפנו לדרך הטרור, ועם מנהיגים שהחמיצו הזדמנויות היסטוריות. זאת הסיבה לכך שהביטחון חייב להיות מצוי בליבה של כל הסכם. ואין עוררין על כך שהדרך היחידה לשלום היא דרך מו”מ. זאת הסיבה שלמרות הביקורת שנמתחה עלינו, ארה”ב תתנגד למאמצים חד צדדים לעקוף את המו”מ דרך האו”ם.

אבל חייבים להכיר בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולצדק. שימו את עצמכם בנעליהם – תסתכלו על העולם דרך העיניים שלהם. לא הוגן שילדה פלסטינית לא יכולה לגדול במדינה משלה, וצריכה לחיות עם נוכחות של צבא זר ששולט בתנועות של הוריה מדי יום ביומו. אין זה צודק כשאלימות של מתנחלים נגד פלסטינים עוברת בלי עונש. אין זה צודק למנוע מפלסטינים לעבד את אדמותיהם, להגביל את יכולתו של סטודנט לנוע ברחבי הגדה המערבית, או לעקור משפחות פלסטיניות מבתיהן. הן כיבוש והן גירוש אינם מהווים תשובה. בדיוק כשם שישראלים בנו מדינה על מולדתם, לפלסטינים יש זכות להיות עם חופשי בארץ משלהם.

לפני שבאתי לפה פגשתי כמה ילדים צעירים בני 22-15, פלסטינים. דיברתי איתם, הם לא היו שונים מהילדות שלי או מהילדות והילדים שלכם.

אני באמת מאמין שאם איזשהו הורה ישראלי היה יושב עם הילדים הפלסטינים האלה הוא היה אומר, “אני רוצה שהם יצליחו. אני רוצה שהם ישגשגו. אני רוצה שיהיו להם הזדמנויות ממש כמו לילדים שלי” – זה מה שהורים ישראלים היו רוצים בשביל הילדים האלה, אם הייתה להם ההזדמנות לדבר איתם, אני מאמין בזה.

רק אתם יכולים לקבוע איזה סוג של דמוקרטיה יהיה לכם. אבל זיכרו שכאשר אתם מקבלים את ההחלטות האלה אתם מגדירים לא רק מה יהיה עתיד יחסיכם עם הפלסטינים – אתם מגדירים גם מה יהיה עתידה של ישראל. כפי שאריאל שרון אמר – “בלתי אפשרי לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית ובה בעת לשלוט על ארץ ישראל השלמה. אם נתעקש על הגשמת החלום בשלמותו, סביר שנאבד הכל”. או מזווית ראייה אחרת, תחשבו על מה שדוד גרוסמן אמר זמן קצר לאחר ששכל את בנו, כשתיאר את נחיצותו של השלום: “לשלום אין ברירה”, הוא אמר, “יש לגשת באותה נחישות ובאותה יצירתיות שבהן ניגשים למלחמת אין-ברירה”.

מובן שאי אפשר לצפות שישראל תישא ותיתן עם מי שנחושים להשמידה. אבל, הגם שאני יודע כי היו לכם חילוקי דעות עם הרשות הפלסטינית, אני מאמין שהנשיא עבאס וראש הממשלה פיאד הם פרטנרים אמיתיים. בשנים האחרונות הם הקימו מוסדות ושמרו על הביטחון בגדה המערבית ברמה שמעטים חלמו עליה לפני עשור. פלסטינים רבים כל כך, ובהם צעירים, פנו עורף לאלימות כאמצעי להגשמת שאיפותיהם.

וזה מביא אותי לנקודה השלישית שרציתי לדבר עליה – השלום אפשרי! אני יודע שזה לא נראה ככה, תמיד תהיה סיבה להימנע מלקיחת סיכונים, ויש מחיר לכישלון. תמיד יהיו קיצוניים המספקים תירוץ לחוסר פעולה. יש משהו מעייף בדיבורים על הדיבורים, המחלוקות היומיומיות והסטטוס קוו השוחק.

המו”מ יהיו חיוני, אבל אין שום סימן שאלה לגבי הכיוון שאליו הוא חייב להוביל: שתי מדינות לשני עמים. יהיו חילוקי דעות איך להגיע לשם והחלטות קשות לקבל בדרך. מדינות ערב יצטרכו להסתגל לעולם שהשתנה. עברו הימים שבהם יכלו לגנות את ישראל כדי להסיח את דעת אנשיהם מחוסר הזדמנויות. עכשיו הזמן שהעולם הערבי ינקוט צעדים לקראת נרמול היחסים עם ישראל. בינתיים צריכים הפלסטינים להבין שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית ולישראלים יש את הזכות לדרוש ביטחון.

הישראלים צריכים להבין שהמשך הפעילות בהתחלויות אינו מועיל לשלום, ושמדינת פלסטין חייבת להיות בת קיימא – ושיהיה צורך במתיחת גבולות אמיתיים.

הצעתי עקרונות על שטחים וביטחון שאני מאמין שיכולים להיות בסיס לשיחות. אבל בואו לרגע נשים בצד את כל התכניות והתהליך. אני מבקש מכם, במקום זאת, לחשוב על מה אפשר לעשות כדי לבנות אמון בין שני העמים.

לפני ארבע שנים, דיברתי בקהיר בפני קהל צעיר. פוליטית, דתית, הם כאילו מעולם שונה לגמרי. אבל הדברים שהם רוצים הם לא שונים כל כך ממה שאתם רוצים: היכולת לקבל החלטות בעצמם, לקבל השכלה, למצוא עבודה, לעבוד את אלוהיהם בדרכם, להתחתן ולהקים משפחה. אותו דבר נכון לגבי הצעירים הפלסטיניים שפגשתי הבוקר ברמאללה, והצעירים הפלסטינים שמשתוקקים לחיים טובים יותר בעזה.

שם מתחיל השלום – לא רק בתכניותיהם של המנהיגים, אלא בלב האנשים; לא רק בתהליך המתוכנן היטב, אך בקשרים היומיים שמתרחשים בין אלה שחיים יחד בארץ הזאת ובעיר הזאת הקדושה – ירושלים.

כפוליטיקאי אני יכול להבטיח לכם זאת: מנהיגים פוליטיים לא ייקחו סיכונים אם העם לא ידרוש שיעשו זאת. עליכם ליצור את השינוי שאותו אתם רוצים לראות. אנשים פשוטים יכולים להשיג הישגים מדהימים, אני יודע שזה אפשרי.

תסתכלו על הגשרים העסקיים והחברתיים שנבנים בין חלקכם פה היום. הביטו בצעירים לטרם למדו את הסיבות לחוסר אמון, ואלה שלמדו להתגבר על מורשת חוסר האמון שירשו מהוריהם בגלל ההכרה הפשוטה שיש לנו יותר תקוות משותפות מאשר הפחד שמפריד בינינו. הקולות שלכם צריכים להישמע חזקים יותר מהקולות של הקיצוניים, התקוות שלכם חייבות להתוות את הדרך קדימה, להסתכל אל עבר עתיד שבו יהודים, מוסלמים ונוצרים יוכלו לחיות בשלום ובשגשוג רב יותר בארץ הקודש. תסתכלו על העתיד שאתם רוצים לילדיכם, העתיד של מדינה יהודית, דמוקרטית בטוחה ומקובלת, עכשיו ולתמיד.

קולות רבים יאמרו ששינוי כזה בלתי אפשרי, אבל תזכרו – ישראל היא המדינה החזקה ביותר באזור. לישראל יש את התמיכה הבלתי מעורערת של המדינה הכי חזקה בעולם. ישראל לא הולכת לשום מקום. לישראל יש את החוכמה לראות את העולם כפי שהוא, אך גם את האומץ לראות את העולם כפי שהוא צריך להיות. בן גוריון אמר, “בישראל, כדי להיות ריאליסט, צריך להאמין בנסים”. לפעמים הנס הגדול ביותר הוא ההבנה שהעולם יכול להשתנות. בסופו של דבר, זהו השיעור שהעולם למד מהעם היהודי.

זה מוביל אותי אל הנקודה האחרונה שלי – השגשוג והתפקיד הרחב יותר של ישראל בעולם. הדיבורים על ביטחון ושלום יכולים לשלוט בכותרות, ויכול להיות שזה לא נראה קשור לחייכם היומיומיים ולדאגות היומיומיות. ובכל יום, גם לנוכח הסכנות שבפניהם את עומדים, הישראלים מגדירים את עצמם בהזדמנויות שהם יוצרים.

בעזרת כישרון ועבודה קשה, הציבו הישראלים את המדינה הקטנה הזאת בקדמת הכלכלה העולמית. הישראלים מבינים את ערכו של השכלה והוציאה עשרה זוכי פרס נובל. ישראלים מבינים את הכוח של ההמצאה, והאוניברסיטאות שלכם מחנכים מהנדסים וממציאים. הרוח הזאת הביאה לצמיחה כלכלית וקדמה אנושית: אנרגיה סלולארית, מכוניות חשמליות, תחבושות וגפיים פרוסטטיות, מחקר בתאי גזע, ותרופות חדשות לריפוי מחלות, טלפונים סלולריים וטכנולוגית מחשבים. כל אלה משנים את הדרך שבה אנחנו חיים.

אנשים שרוצים לראות את עתיד הכלכלה העולמית, הם צריכים להסתכל על תל אביב: ביתם של מאות חברות הזנק ומרכזי מחקר. והישראלים כל כך פעילים במדיה החברתית שכל יום ראיתי בפייסבוק קמפיין אחר איפה אני צריך לשאת את הנאום הזה.

החדשנות הזאת חשובה לקשרים בין  ארה”ב לישראל לא פחות משיתוף הפעולה הבטחוני. הסכם הסחר החופשי הראשון שלנו הושג בין ארה”ב וישראל לפני כשלושה עשורים וכיום, המסחר בין שתי המדינות שלנו עומדת על 40 מילארד דולר כל שנה. ויותר חשוב מזה, השותפות בינינו מייצרת מוצרים חדשים וטיפולים רפואיים חדשים ופורצת גבולות חדשים בתחומי המדע והמחקר.

זה סוג היחסים שלישראל צריכים להיות ויכולים להיות עם כל מדינה בעולם. אנחנו רואים כבר איך החדשנות יכולה לעצב מחדש את האיזור. יש תוכנית כאן בירושלים, תוכנית שמביאה ישראלים ופלסטינים ללימוד מיומנויות חיוניות לטכנולוגיה ולעסקים. ישראלי ופלסטיני הקימו קרן הון סיכון למימון חברות סטארט-אפ פלסטינים. יותר ממאה חברות סטארט-אפ פועלות בגדה המערבית, מה שמצביע על הכישרון ורוח היזמות של העם הפלסטיני.

אחד הדברים האירוניים במה שקורה באיזור הוא שכל כך הרבה מהדברים שאנשים משתוקקים אליהם – השכלה ויזמות, היכולת לפתוח עסק בלי לשלם שוחד, להתחבר לכלכלה העולמית – את הדברים האלה אפשר למצוא בישראל. ישראל צריכה להיות צומת למסחר אזורי שוקק ומנוע להזדמנויות. כבר עכשיו ישראל היא מרכז לפיתוחים חדשניים שמסייע להניע את הכלכלה העולמית.

אני מאמין שניתן להעצים את פוטנציאל השגשוג בעזרת ביטחון רב יותר ושלום בר קיימא.

פה, ברצועת האדמה הקטנה הזאת שעמדה במוקד של טרגדיות גדולות ושל ניצחונות גדולים, בנו הישראלים דבר שמעטים יכלו לדמיין בעיני רוחם לפני 65 שנה. מחר אני אחלוק כבוד להיסטוריה הזאת בקברו של הרצל, אדם שהיה לו החזון להבין שאת עתידו של העם היהודי צריך לקשור מחדש לעברו; בקבר של רבין, שהבין כי אחרי ניצחונותיה של ישראל צריכות לבוא המלחמות למען השלום; וביד ושם, שם מזכירים לעולם את עננת הרשע שעלולה לפקוד את העם היהודי ואת האנושות כולה אם לא נעמוד על המשמר.

אנחנו נושאים את ההיסטוריה הזאת על כתפינו, אנחנו נושאים אותה בלבבותינו.

היום, כשדור המייסדים של ישראל הולך ונעלם, אתם, צעירי ישראל, צריכים לתבוע עכשיו חזקה על העתיד. עליכם מוטל לכתוב את הפרק הבא בסיפורה של אומה דגולה זו.

בתור נשיאה של מדינה שאתם יכולים לסמוך עליה שתהיה ידידתכם הגדולה ביותר, אני בטוח שאתם יכולים לעזור לנו למצוא את ההבטחה בימים שעוד נכונו לנו. ובתור אדם שבחיים האישיים שאב השראה מן הקריאה העל-זמנית לתיקון עולם בחוויה היהודית, אני מלא תקווה שיהיה ביכולתנו לשאוב מכל מה שטוב בנו, על-מנת להתמודד עם האתגרים שעוד נכונו לנו – לנצח בקרבות למען השלום אחרי מלחמות רבות כל כך ולעמול כדי לתקן את העולם הזה.

ברכת האל עליכם, מי ייתן שאלוהים יברך את ישראל ואת ארה”ב של אמריקה.

תודה רבה.

US President Obama and PM Netanyahu Visit the Israel Museum

Source: PMO, 3-21-13

יום חמישי י’ ניסן תשע”ג

Photo by GPO

US President Barack Obama, today (Thursday, 21 March 2013), US President Barack Obama, visited the Israel Museum, where he visited the Shrine of the Book, home of the Dead Sea Scrolls. Upon meeting Prime Minister Benjamin Netanyahu, the President said, “We had a great evening last night.”

Later, at the entrance to the technology exhibit, Prime Minister Benjamin Netanyahu asked Dudu Fisher, who was present, to sing “He who Makes Peace on High” for President Obama. The Prime Minister explained that this is what the Jewish People pray for and that the song symbolizes the deep link between the long history of the Jewish People and the Land of Israel.

Prime Minister Netanyahu showed President Obama a series of technological products of the Israeli high-tech industries, in the framework of a special exhibit that was opened in his honor and which shows the technological face of the State of Israel. The Prime Minister noted that Israel was recently ranked first in the world in research and development intensity and said, “R&D is our DNA.”

The products that were chosen are in the fields of renewable energy, the war on traffic accidents, medicine, search and rescue, and robotics, and were selected from among proposals presented by Israel’s universities in keeping with their degree of innovation, impact on humanity and presentability.

They were chosen by a professional committee headed by Prime Minister’s Office National Economic Council Chairman Prof. Eugene Kandel. Also on the committee were Science and Technology Ministry Director General Menachem Greenbloom; Industry, Trade and Labor Ministry Chief Scientist Dr. Avi Chason and Prime Minister’s Office communications Unit Head Rafi Shamir.

The chosen products:

In the field of energy alternatives – Phinergy

In the field of the struggle against traffic accidents – Mobileye

In the field of medicine – BNA technology by ElMindA

In the field of search and rescue – robot snake

In the field of medicine – Rewalk

In the field of medicine – MiniDesktop

סיור הנשיא אובמה במוזיאון ישראל: תצוגת המגילות הגנוזות בהיכל הספר ותערוכת הטכנולוגיה

Source: PMO, 3-21-13

יום חמישי י’ ניסן תשע”ג

הבוקר יסייר הנשיא אובמה במוזיאון ישראל יחד עם ראש הממשלה נתניהו.

רקע על מוזיאון ישראל:

מוזיאון ישראל בירושלים הוא מוסד התרבות הגדול ביותר במדינת ישראל ונמנה עם המוזיאונים לאמנות וארכיאולוגיה המובילים בעולם.

האוסף האנציקלופדי של המוזיאון מוצג בארבעה אגפים: אגף בצלאל לאמנות, אגף ברונפמן לארכיאולוגיה, אגף מנדל לאמנות ותרבות יהודית ואגף הנוער לחינוך לאמנות.

מוזיאון ישראל נוסד בשנת 1965, ובעזרת תמיכתו של חוג פטרונים מכל רחבי העולם ותרומות רבות הצליח ב-45 שנות קיומו לבנות אוסף נרחב ומגוון ובו כחצי מיליון פריטים המשקפים את מלוא המגוון של התרבות החומרית.

בקיץ 2010, נשלם מיזם בן שלוש שנים של חידוש, שדרוג והרחבה, הגדול מסוגו בתולדותיו של המוזיאון שהתפרש על פני כל שמונים הדונמים של קריית המוזיאון.

היכל הספר והמגילות הגנוזות:

היכל הספר הוא המשכן למוצגים שהם מן החשובים ביותר במוזיאון ומן התגליות הארכיאולוגיות החשובות ביותר:  מגילות מדבר יהודה. המגילות  הן כתבי היד המקראיים העתיקים ביותר בעולם, והן  נכתבו החל במאה ה-2 לפני הספירה ועד למאה ה-1 לספירה.

את משכנן, היכל הספר, תכננו האדריכלים פרידריך קיסלר וארמנד ברטוס והבניין זכה למוניטין עולמיים בזכות עצמו. בסמיכות להיכל נמצאת אחת התוספות החדשות והמרתקות ביותר למוזיאון: דגם ירושלים בימי הבית השני, שמשחזר את אופייה הטופוגרפי והארכיטקטוני של העיר בשנת 66 לספירה.

מגילות מדבר יהודה:

המגילות, מהמאה השלישית לפני הספירה ועד למאה הראשונה לספירה, מספקות הצצה נדירה להיסטוריה היהודית ולהקשר ההיסטורי שממנו צמחה הנצרות.

המגילות מתחלקות לשלוש קבוצות עיקריות: ספרות המקרא, ספרות חיצונית וספרות כיתתית.
בין המגילות כ-200 עותקים של כל ספרי המקרא, והן העדות הקדומה ביותר בעולם לטקסטים מקראיים. המגילות השייכות לספרות הכיתתית נכתבו במגוון סגנונות ספרותיים, ובכללם פרשנות מקרא, כתבי משפט והלכה וטקסטים ליטורגיים. מן הספרים החיצוניים נתגלו חיבורים, שהיו מוכרים קודם לכן רק בתרגום, וכן חיבורים חדשים לגמרי.

מגילות מדבר יהודה נמצאו בחפירות במערות קומראן שבמדבר יהודה בשנת 1947, הן כתבי היד המקראיים העתיקים ביותר בעולם ורואים בהן את הנכס התרבותי החשוב ביותר שבידי מדינת ישראל. גילוין של המגילות שימש נקודת מפנה בחקר תולדותיו של העם היהודי בעת העתיקה ושפך אור על אוצר בלום של ספרות המקרא.

תערוכת הטכנולוגיה המיוחדת: “ISRAEL TECHNOLOGY FOR A BETTER WORLD” – “הטכנולוגיה הישראלית לעולם טוב יותר”

ראש הממשלה בנימין נתניהו יציג לנשיא ארצות-הברית ברק אובמה שורת פיתוחים טכנולוגיים של תעשיית ההיי-טק הישראלית במסגרת תערוכה מיוחדת שתוקם לכבוד ביקורו של הנשיא האמריקני.

בביקור צפוי ראש הממשלה לציין בפני הנשיא כי ישראל דורגה לאחרונה במקום הראשון בעולם בתחום מחקר ופיתוח מבין 200 מדינות חדשניות בעולם (דו”ח בלומברג מפברואר 2013).

בתערוכה יציג ראש הממשלה נתניהו לנשיא ארה”ב אובמה שבעה פיתוחים שנבחרו על ידי ועדה מקצועית בראשות ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה, פרופ’ יוג’ין קנדל. בוועדה היו חברים גם מנכ”ל משרד המדע מנחם גרינבלום, המדען הראשי במשרד התמ”ת ד”ר אבי חסון ור’ מערך התקשורת והדוברות במשרד רה”מ רפי שמיר.

הפיתוחים נבחרו מבין כלל ההצעות שהגישו האוניברסיטאות בישראל בהתאם למידת החדשנות שבהן, ההשפעה שלהן על האנושות ויכולת ההצגה שלהן. הפיתוחים שנבחרו הם בתחומי תחליפי האנרגיה, מאבק בתאונות דרכים, רפואה, חילוץ והצלה, ורובוטיקה.  את המלצותיה הגישה הוועדה לראש לשכת ראש הממשלה, גיל שפר.

Dinner at the Prime Minister’s Residence

Source: PMO, 3-20-13

יום רביעי ט’ ניסן תשע”ג

Chef Shalom Kadosh has been chosen to prepare the dinner that will be held for US President Barack Obama and Prime Minister Benjamin Netanyahu at the latter’s Jerusalem residence next week. Chef Kadosh has previously cooked for presidents Jimmy Carter, Bill Clinton and George W. Bush.

The items on the menu will be prepared from Israeli products.


First course
Ravioli filled with comfit of Jerusalem artichokes; filet of red mullet tossed with green soybeans

Pink grapefruit and pomegranate sorbet to refresh the palate

Main course
Roast fillet of beef in aromatic spices with a selection of spring vegetables

Apple crumble mixed with red fruits; Gewurztraminer zabaglione with citrus honey Fig and date

fours with caramelized green almonds; coffee/tea.

US President Obama’s Felicitations in the Guestbook at PM Netanyahu’s Residence

Source: PMO, 3-20-13

יום רביעי ט’ ניסן תשע”ג

Photo by GPO

Following is the entry that US President Barack Obama wrote in the guestbook at President Shimon Peres’ Residence:

“It is a great honour to reaffirm the extraordinary bonds between our two countries. By every measure, from security to our economy, our cooperation has never been greater and this in part is because of the strong commitment of Prime Minister Netanyahu. May our bonds continue to grow.
On behalf of our people and prosperity for all people.”

נוסח הברכה שכתב הנשיא אובמה בספר האורחים במעון ראש הממשלה

Source: PMO, 3-20-13

יום רביעי ט’ ניסן תשע”ג

צילום: לע”מ

הנוסח בשפה העברית:
לכבוד לי לאשר מחדש את הקשרים היחודיים בין שתי מדינותינו. בכל מובן, מביטחון ועד הכלכלה שלנו, שיתוף הפעולה שלנו מעולם לא היה חזק יותר וזאת, בין היתר, הודות למחויבות העמוקה של ראש הממשלה נתניהו.
מי יתן והקשרים שלנו ימשיכו לצמוח, בשם העמים שלנו ולמען שגשוג וכל עמי העולם.

הנוסח המקורי בשפה האנגלית:
It is a great honor to reaffirm the extraordinary bonds between our two countries. By every measure, from security to our economy, our cooperation has never been greater and this in part is because of the strong commitment of Prime Minister Netanyahu.
May our bonds  continue to grow .
On behalf of our people and prosperity for all people.

Gifts that the Prime Minister’s Wife will Give to the Obama Family

Source: PMO, 3-19-13

יום שלישי ח’ ניסן תשע”ג

After hundreds of suggestions were received on Prime Minister Benjamin Netanyahu’s Facebook page, Sara Netanyahu has chosen the gifts that she will give to US First Lady Michelle Obama, to Sasha and Malia Obama and even to the presidential dog Bo.

Ms. Netanyahu will give Michelle Obama a silver Passover seder plate that could be used at the traditional Passover seder that is held at the White House annually. To Sasha and Malia Obama, Ms. Netanyahu will give chains with silver medallions in the form of David’s harp set with Roman glass. Ms. Netanyahu will give Bo a rubber hamburger toy.

Additionally, singer Idan Raichel has been chosen to appear at the dinner that Prime Minister and Sara Netanyahu will host in honor of US President Barack Obama at their residence tomorrow evening, Wednesday, 20 March 2013. Raichel will appear with several members of the Idan Raichel Project, including Maya Avraham and Kabra Kasai. They will sing “Mima’amakim” and “Min Nhar Li Mshiti”, and play an instrumental selection

Press Conference with PM Netanyahu and US President Obama at the PM’s Residence

Source: PMO, 3-20-13

יום רביעי ט’ ניסן תשע”ג
Photo by GPO      Click Here to Enlarge Picture
Photo by GPO


Press Conference with Prime Minister Benjamin Netanyahu and United States President Barack Obama at the Prime Minister’s Residence in Jerusalem

Prime Minister Netanyahu:  Mr. President, Barack, it’s a great pleasure for me to host you here in Jerusalem. You’ve graciously hosted me many times in Washington, so I’m very pleased to have this opportunity to reciprocate. I hope that the good will and warmth of the people of Israel has already made you feel at home.

President Obama:  Very much so.

PM:  We had an opportunity today to begin discussing the wide range of issues that are critical to both our countries, and foremost among these is Iran’s relentless pursuit of nuclear weapons.

Mr. President, you have made it clear that you are determined to prevent Iran from developing nuclear weapons. I appreciate your forthright position on this point. I also appreciate that you have noted, that you have acted, to thwart this threat, both through determined diplomacy and strong sanctions that are getting stronger yet.

Notwithstanding our joint efforts and your great success in mobilizing the international community, diplomacy and sanctions so far have not stopped Iran’s nuclear program. And as you know, my view is that in order to stop Iran’s nuclear programs peacefully, diplomacy and sanctions must be augmented by a clear and credible threat of military action.

In this regard, Mr. President, I want to thank you once again for always making clear that Israel must be able to defend itself by itself against any threat. I deeply appreciate those words because they speak to the great transformation that has occurred in the life of the Jewish people with the rebirth of the Jewish state. The Jewish people only two generations ago were once a powerless people, defenseless against those who sought our destruction. Today we have both the right and the capability to defend ourselves. As you said earlier today, the essence of the State of Israel, the essence of the rebirth of the Jewish state, is the fulfillment of the age-old dream of the Jewish people: to be masters of our fate in our own state, and I think that was a wonderful line that I will cherish, because it really gets down to the essence of what this state is about.

That is why I know that you appreciate that Israel can never cede the right to defend ourselves to others, even to the greatest of our friends, and Israel has no better friend than the United States of America.

So I look forward to continue to work with you to address what is an existential threat to Israel, and a great threat to the peace and security of the world.

Mr. President, we discussed today the situation in Syria. We share the goal of seeing a stable and peaceful Syria emerge from the carnage that we have witnessed over the last two years. That carnage has already resulted in the deaths of over 70,000 people and the suffering of millions. We also share a determination to prevent the deadly arsenal of weapons within Syria from falling into the hands of terrorists. And I have no doubt that the best way to do that is to work closely with the United States and other countries in the region to address this challenge; and that is what we intend to do.

Finally, Mr. President, your visit gave us an opportunity to try to find a way to advance peace between Israelis and Palestinians. My new government was sworn in two days ago. I know there have been questions regarding what the policy of the new government will be towards peace with the Palestinians. So let me be clear: Israel remains fully committed to peace and to the solution of two states for two peoples. We extend our hands in peace and in friendship to the Palestinian people. I hope that your visit, along with the visit of Secretary of State Kerry will help us turn a page in our relations with the Palestinians. Let us sit down at the negotiating table. Let us put aside all preconditions. Let us work together to achieve the historic compromise that will end our conflict once and for all.

Let me conclude, Mr. President, on a personal note: I know how valuable the time and the energies of the American president, of yourself. This is the tenth time that we have met since you became President and since I became Prime Minister. You’ve chosen Israel as your first venue in your foreign visits in your second term. I want to thank you for the investment you have made in our relationship, and in strengthening the friendship and alliance between our two countries. It is deeply, deeply appreciated.

You have come here on the eve of Passover. I’ve always considered it as our most cherished holiday. It celebrates the Jewish people’s passage from slavery to freedom. Through the ages, it has also inspired people struggling for freedom, including the founding fathers of the United States. So it’s a profound honor to host you, the leader of the free world, at this historic time in our ancient capital.

Mr. President, welcome to Israel, welcome to Jerusalem.

President Obama:  Well, thank you Prime Minister Netanyahu for your kind words and for your wonderful welcome here today. And I want to express a special thanks to Sara, as well as your two sons, for their warmth and hospitality. It was wonderful to see them. I did inform the Prime Minister that they are very good looking young men who clearly got their looks from their mother.

PM:  Well, I could say the same of your daughters.

Pres.:  This is true. Our goal is to improve our gene pool by marrying women who are better than we are.

Mr. Prime Minister, I want to begin by congratulating you on the formation of your new government. In the United States, we work hard to find agreement between our two major parties. Here in Israel you have to find consensus among many more. And few legislatures can compete with the intensity of the Knesset. But all of this reflects the thriving nature of Israel’s democracy.

As Bibi mentioned, this is our tenth meeting. We have spent more time together, working together, than I have with any leader. And this speaks to the closeness of our two nations, the interests and the values that we share and the depth and breadth of the ties between our two peoples.

As leaders, our most solemn responsibility is the security of our people. That’s job number one. My job as President of the United States, first and foremost, is to keep the American people safe. Bibi, as Prime Minister, your first task is to keep the people of Israel safe. And Israel’s security needs are truly unique, as I’ve seen myself.

In past trips I’ve visited villages near the Blue Line; I’ve walked through Israeli homes devastated by Hezbollah rockets; I’ve stood in Sderot and met with children who simply want to grow up free from fear; and flying in today, I saw again how Israel’s security can be measured in mere miles and minutes.

As President, I have therefore made it clear America’s commitment to the security of the State of Israel is a solemn obligation, and the security of Israel is non-negotiable. Today our military and intelligence personnel cooperate more closely than ever before; we conduct more joint exercises and training than ever before; we’re providing more security assistance and advanced technology to Israel than ever before. That includes more support for the missile defenses, like Iron Dome, which I saw today and which has saved so many Israeli lives.

In short, and I don’t think this is just my opinion, I think, Bibi you would share this, America’s support for Israel’s security is unprecedented and the alliance between our nations has never been stronger. That’s the sturdy foundation we built on today as we addressed a range of shared challenges.

As part of our long-term commitment to Israel’s security, the Prime Minister and I agreed to begin discussions on extending military assistance to Israel. Our current agreement lasts through 2017, and we’ve directed our teams to start working on extending it for the years beyond.

I’m also pleased to announce that we will take steps to ensure that there is no interruption of funding for Iron Dome. As a result of decisions that I made last year, Israel will receive approximately 200 million dollars this fiscal year, and we will continue to work with Congress on future funding of Iron Dome. These are further reminders that we will help to preserve Israel’s qualitative military edge so that Israel can defend itself by itself against any threat.

We also discussed the way forward to a two-state solution between Israelis and Palestinians, and I very much welcomed Bibi’s words before I spoke. I’ll be meeting with President Abbas tomorrow, and I will have more to say on this topic in the speech that I deliver to the Israeli people tomorrow. But for now, let me just reiterate that a central element of a lasting peace must be a strong and secure Jewish state, where Israel’s security concerns are met, alongside a sovereign and independent Palestinian state.

In this regard, I’d note that last year was a milestone: the first year in four decades when not a single Israeli citizen lost their life because of terrorism emanating from the West Bank. It’s a reminder that Israel has a profound interest in a strong and effective Palestinian Authority. And as the Prime Minister’s new government begins its work, we’ll continue to look for steps that both Palestinians and Israelis can take to build trust and confidence upon which lasting peace will depend.

We also reaffirm the importance of ensuring Israel’s security given the changes and uncertainty in the region. As the United States supports the Egyptian people and their historic transition to democracy, we continue to underscore the necessity of Egypt contributing to regional security: preventing Hamas from rearming and upholding its peace treaty with Israel.

With respect to Syria, the United States continues to work with allies and friends and the Syrian opposition to hasten the end of Assad’s rule, to stop the violence against the Syrian people, and begin a transition towards a new government that respects the rights of all its people. Assad has lost his legitimacy to lead by attacking the Syrian people with almost every conventional weapon in his arsenal, including Scud missiles.

We have been clear that the use of chemical weapons against the Syrian people would be a serious and tragic mistake. We also share Israel’s grave concern about the transfer of chemical or other weapons systems to terrorists, such as Hezbollah, that might be used against Israel. The Assad regime must understand that they will be held accountable for the use of chemical weapons or their transfer to terrorists.

And finally we continued our close consultation on Iran. We agree that a nuclear armed Iran would be a threat to the region, a threat to the world and potentially an existential threat to Israel. We agree on our goal. We do not have a policy of containment when it comes to a nuclear Iran. Our policy is to prevent Iran from acquiring a nuclear weapon. We prefer to resolve this diplomatically, and there is still time to do so. Iran’s leaders must understand however that they have to meet their international obligations. And meanwhile, the international community will continue to increase the pressure on the Iranian government. The United States will continue to consult closely with Israel on next steps, and I will repeat: all options are on the table; we will do what is necessary from prevent Iran from getting the world’s worst weapons.

Meeting none of these challenges will be easy. It will demand the same courage and resolve as those who have preceded us. On Friday I’ll be honored to visit Mount Herzl and pay tribute to the leaders and soldiers who have laid down their lives for Israel. One of them was Yoni Netanyahu. In one of his letters home, he wrote to his family, “Don’t forget: strength, justice and staunch resolution are on our side and that is a great deal”.

Mr. Prime Minister, like families across Israel, you and your family have served and sacrificed to defend your country and to pass it safe and strong to your children, just as it was passed on to you. Standing here today I can say with confidence that Israel’s security is guaranteed because it has a great deal on its side, including the unwavering support of the United States of America.

Mark Regev:  First question, Israel Channel Two, Udi Segal.

Udi Segal:  Mr. President, may I ask you about Syria?  A practical question and a moral one. Morally, how is it possible that for the last two years, tens of thousands of innocent civilians are being massacred, and no one – the world, the United States and you – are doing anything to stop it, immediately. On a practical level, you have said today and also in the past that the use of chemical weapons would be a crossing of a red line. It seems that this line was crossed yesterday. What specifically do you intend to do about it?

Pres.: I’ll answer the question in reverse order, if you don’t mind. I’ll talk about the chemical weapons first, and then the larger question. With respect to chemical weapons, we intend to investigate thoroughly exactly what happened. Obviously in Syria right now, you’ve got a war zone. You have information that’s filtered out, but we have to make sure that we know exactly what happened, what was the nature of the incident, what can we document, what can we prove. So I’ve instructed my teams to work closely with all other countries in the region and international organizations and institutions to find out precisely whether or not this red line was crossed.

I will note, without at this point having all the facts before me, that we know the Syrian government has the capacity to carry out chemical weapon attacks; we know that there are those in the Syrian government who expressed a willingness to use chemical weapons if necessary to protect themselves. I am deeply skeptical of any claim that, in fact, it was the opposition that used chemical weapons. Everybody who knows the facts of the chemical weapon stockpiles inside of Syria, as well as the Syrian government’s capabilities, I think would question those claims, but I know that they’re floating out there right now.

The broader point is that once we establish the facts, I have made clear that the use of chemical weapons is a game changer, and I won’t make an announcement today about next steps because I think we have to gather the facts. But I do think that, when you start seeing weapons that can cause potential devastation and mass casualties and you let that genie out of the bottle, then you are looking potentially at even more horrific scenes then we’ve already seen in Syria, and the international community has to act on that additional information. But, as is always the case when it comes to issues of war and peace, I think having the facts before you act is very important.

More broadly, as I said in my opening statement, I believe that the Assad regime has lost all credibility and legitimacy, and I think Assad must go and I believe he will go. It is incorrect for you to say that we have done nothing. We have helped to mobilize the isolation of the Assad regime internationally; we have supported and recognized the opposition; we have provided hundreds of millions of dollars in support for humanitarian aid; we have worked diligently with other countries in the region to provide additional tools to move towards a political transition within Syria.

If your suggestion is that I have not acted unilaterally militarily inside of Syria, well, the response has been or my response would be that, to the extent possible, I want to make sure that we’re working as an international community to deal with this problem because I think it’s a world problem, not simply a United States problem or an Israel problem or a Turkish problem. It’s a world problem when tens of thousands of people are being slaughtered, including innocent women and children. And so we will continue to work in an international framework to try to bring about the kind of change that’s necessary in Syria. Secretary Kerry has been working nonstop since he came into his current position to try to help mobilize and organize our overall efforts and we will continue to push every lever that we have to try to bring about a resolution inside of Syria that respects the rights and the safety and security of all people, regardless of whatever sectarian lines currently divide Syria.

The last point I’ll make, which is probably obvious, is this is not easy. When you start seeing a civil war that has sectarian elements to it and you’ve got a repressive government that is intent on maintaining power and you have mistrust that has broken out along sectarian lines and you have an opposition that has not had the opportunity or time to organize itself both politically as well as militarily, then you end up seeing some of the devastation that you’ve been seeing. And we’re going to do everything we can to continue to prevent it, and I know that the vast majority of our international partners feel the same way.

White House Press Secretary:   From the White House Press Corps, Matt Spetalnick of Reuters.

Matt Spetalnick:  Yes, thank you. There was some friendly banter between you two gentlemen on the tarmac today about red lines, and I’m wondering how much of a serious matter that actually became in your talks, and will be in your talks to come tonight?  President Obama has said it will take Iran at least a year to build a bomb. That’s months longer than the Prime Minister believes. Mr. President, are you asking the Prime Minister to be more patient, to hold off for at least a year on any kind of military action against Iran?  Mr. Prime Minister, has President Obama’s words, have they convinced you that he is putting forth the credible military threat that you have repeatedly asked for or does he need to go further?

Pres.:  Bibi, why don’t you go?  Take the first swing at this.

PM:  Well, first of all, there are so many strips of different colors on the tarmac that we did have a joke about that, but obviously this matter is no joke. It relates to our very existence and to something also that the President correctly identified as a grave, strategic threat to the United States and to the peace and security of the world. I’m absolutely convinced that the President is determined to prevent Iran from getting nuclear weapons. I appreciate that. And I also appreciate something that he said, which I mentioned in my opening remarks: that the Jewish people have come back to their own country to be the masters of their own fate. And I appreciate the fact that the President has reaffirmed, more than any other President, Israel’s right and duty to defend itself by itself against any threat.

We just heard those important words now, and I think that sums up our, I would say our common view: Iran is a grave threat to Israel, a grave threat to the world – a nuclear Iran. The United States is committed to deal with it. Israel is committed to deal with it. We have different vulnerabilities, obviously, and different capabilities. We take that into account, but what we do maintain, and the President, I think, is the first to do so, is that Israel has a right to independently defend itself against any threat, including the Iranian threat.

Pres.:  I think the only thing I would add is that our intelligence cooperation on this issue, the consultation between our militaries, our intelligence, is unprecedented, and there is not a lot of daylight between our countries’ assessments in terms of where Iran is right now. I think that what Bibi alluded to, which is absolutely correct, is each country has to make its own decisions when it comes to the awesome decision to engage in any kind of military action, and Israel is differently situated than the United States. And I would not expect that the Prime Minister would make a decision about his country’s security and defer that to any other country, any more than the United States would defer our decisions about what was important for our national security.

I have shared with Bibi, as I’ve said to the entire world, as I’ve said to the Iranian people and Iranian leaders, that I think there is time to resolve this issue diplomatically. The question is: will Iranian leadership seize that opportunity? Will they walk through that door?  And it would be in everybody’s interests, not just Israel’s interests, not just the United States’ interests – it would be in the interests of the Iranian people if this gets resolved diplomatically. Because the truth of the matter is that the most permanent solution to the Iranian situation is ultimately going to be their decision that it is not worth it for them to pursue nuclear weapons. That’ll be the lasting change. If we can get that, that’s good for everybody, including Iran, because it would allow them to break out of the isolation that has hampered their society and their economic development for many years.

But I don’t know whether they’re going to be willing to take that step, and obviously their past behavior indicates that, in a play on words on what Ronald Reagan said: we can’t even trust yet, much less verify. But we do have to test the proposition that this can be resolved diplomatically, and if it can’t, then I’ve repeated to Bibi what I’ve said publicly, and that is that we will leave all options on the table in resolving it.

Mark Regev:  From Channel One Israel, Ayala Hasson.

Ayala Hasson:  Thank you. Welcome, Mr. President. On your way back to Washington on Friday, what will you consider a successful visit?  Convincing the Israeli leaders that they can rely on you on the Iranian issue, especially that I learned that there are differences between Israel and the United States concerning the enrichment of the uranium?  Or convincing both sides, Israelis and Palestinians, to revive the floundering negotiations, reviving the floundering peace process?

Pres.:  Well, my main goal on this trip has been to have an opportunity to speak directly to the Israeli people at a time when, obviously, what was already a pretty tough neighborhood has gotten tougher, and let them know that they’ve got a friend in the United States, that we have your back, that we consider Israel’s security of extraordinary importance to us, not just because of the bonds between our peoples, but also because of our own national security interests. In that context, what I have also sought to achieve here is further consultations, building on what we’ve already discussed – as Bibi has just formed a new government, as I am entering my second term – that we continue to have close consultation around some of these shared interests that we’ve already discussed, Iran being obviously a prominent shared concern.

I want to make sure that the Israeli people and the Israeli government consistently understand my thinking and how I’m approaching this problem. And I want to understand how the Israeli government and the Prime Minister is approaching these problems – to make sure that there are no misunderstandings there.

With respect to the peace process, as I said, I’ll have more to say about this tomorrow, but I think you are absolutely right that over the last year, year and a half, two years, two and a half years, we haven’t gone forward. We haven’t seen the kind of progress that we would like to see. There are some elements of good news. I mean, the fact of the matter is that even with all that’s been happening in the region, the Palestinian Authority has worked effectively in cooperation with the international community, in part because of some of the training that we the United States provided, to do its part in maintaining security in the West Bank. We have seen some progress when it comes to economic development and opportunity for the Palestinian people. But the truth of the matter is, trying to bring this to some sort of clear settlement, a solution that would allow Israelis to feel as if they’ve broken out of the current isolation that they’re in in this region, that would allow the incredible economic growth that’s taking place inside this country to be a model for trade and commerce and development throughout the region at a time when all these other countries need technology and commerce and jobs for their young people; for Palestinians to feel a sense that they too are masters of their own fate; for Israel to feel that the possibilities of rockets raining down on their families has diminished.

That kind of solution we have not yet seen, and so what I want to do is listen, hear from Prime Minister Netanyahu. Tomorrow I’ll have a chance to hear from Abu Mazen. To get a sense from them, how do they see this process moving forward?  What are the possibilities and what are the constraints, and how can the United States be helpful?  And I purposely did not want to come here and make some big announcement that might not match up with what the reality is and possibilities on the ground are. I wanted to spend some time listening before I talked, which my mother always taught me was a good idea. And so hopefully, I’ll consider the success if when I go back on Friday, I’m able to say to myself: I have a better understanding of what the constraints are, what the interests of the various parties are, and how the United States can play a constructive role in bringing about a lasting peace and two states living side by side in peace and security.

Thank you.

White House Press Secretary:  Chuck Todd, from NBC.

Chuck Todd:  Thank you, Mr. President, Mr. Prime Minister. Mr. President, I want to follow up a little bit on the peace process. You began your first term, big fanfare, the Cairo speech to talk to the Muslim world, the decision to have a Middle East Envoy early. You said you weren’t going to let this slip to your second term. We’re in your second term with the Mideast peace process. What went wrong?  Why are we further away from a two state solution?   I know you said you want to talk more about this tomorrow, by I am curious: what do you believe went wrong?  Did you push Israel too hard?  What do you wish you would have done differently?

And Mr. Prime Minister, I want to help out my colleague over here, and the follow up that he had which had to do with: do you accept the President’s understanding that Iran is a year away when it comes to nuclear weapons?  And then another question I had for you is why do you…?

Pres.:  Chuck, how many… yeah. Do you guys do this in the Israeli press?  You say you get one question, and then you add like five?

Todd:  Well, I’m helping him.  I’m helping him with his follow up.

Pres.:  You see how the young lady from Channel One, she had one question. She was very well-behaved, Chuck.

Todd:  I’ve got one for you, and…

PM:  These are Talmudic questions. They have reiterations, yeah.

Todd:  Apparently. I thought I had four questions. Passover starts in a couple of days; I get four questions, right?

PM:  Look, this is not a kosher question, but don’t hog it.

Todd:  I guess my question to you was going to be: why do believe the Israeli people have not embraced President Obama the same way they embraced our last two U.S. presidents?  Thank you.

Pres.:  So you had to get a polling question in there right in the end, huh?  Chuck, I mean, you’re just incorrigible.

Well, look, the opening premise to your question was that, having failed to achieve peace in the Middle East in my first term, that I must have screwed up somehow. And I will tell you, I hope I’m a better president now than when I first came into office, but my commitment was not to achieve a peace deal in my first year, or in my second year, or my third year. That would have been nice. What I said was I was not going to wait to start on the issue until my second term because I thought it was too important. And that’s exactly what I did.

I’m absolutely sure that there are a host of things that I could have done that would have been more deft and would have created better optics, but ultimately this is a really hard problem. It’s been lingering for over six decades, and the parties involved have some profound interests that you can’t spin, you can’t smooth over, and it is a hard slog to work through all of these issues.

I will add that both parties also have politics just like we do back home. There are a whole bunch of things that I’d like to do back in the United States that I didn’t get done in my first term. And I’m sure I could have been more deft there as well, but some of it’s just because it’s hard, and people disagree and it takes, I think, a confluence of both good diplomatic work, but also timing, serendipity, things falling into place at the right time, the right players feeling that this is the moment to seize it. And my goal here is just to make sure that the United States is a positive force in trying to create those opportunities as frequently as possible, and to be as clear as possible as to why we think that this is an important priority. Not only because of some Pollyannaish views about, “Can’t we all get along and hold hands and sing ‘Kumbaya'”, but because I actually believe that Israel’s security will be enhanced with a resolution to this issue. I believe that Palestinians will prosper and can channel their extraordinary energies and entrepreneurship in more positive ways with a resolution to this issue. The entire region, I think, will be healthier with a resolution to this issue.

So I’m going to keep on making that argument, and I will admit that, frankly, sometimes it would be easier not to make the argument and to avoid the question precisely because it’s hard. That’s not the approach that I’ve tried to take, and there have probably been times where, when I’ve made statements about what I think needs to happen, the way it gets filtered through our press, it may be interpreted in ways that get Israelis nervous, just like there are folks back home who sometimes get nervous about areas where they aren’t sure exactly where I stand on things. That’s why I always like the opportunity to talk directly to you guys. Hopefully, you’ll show the live film as opposed to the edited version.

With that, I think you’ve got four questions to answer, Bibi.

PM:  I think that there’s a misunderstanding about time. If Iran decides to go for a nuclear weapon, that is to actually manufacture the weapon, then it probably will take them about a year. I think that’s correct. They could defer that a long time but still get through the enrichment process. That is, to make a weapon you need two things: you need enriched uranium of a critical amount; and then you need a weapon. You can’t have the weapon without the enriched uranium, but you can have the enriched uranium without the weapon.

Iran, right now, is enriching uranium. It’s pursuing it. It hasn’t yet reached the red line that I had described in my speech at the UN. They’re getting closer though. The question of manufacturing the weapon is a different thing. The President said correctly that we have, on these issues that are a little arcane, they sound a little detailed to you, but on these matters, we share information and we have a common assessment.  We have a common assessment.

In any case, Iran gets to an immunity zone when they get through the enrichment process, in our view. Whatever time is left, there’s not a lot of time. And every day that passes, diminishes it. But we do have a common assessment on these schedules, on intelligence. We share that intelligence and we don’t have any argument about it. I think it’s important to state that clearly.

I think that people should get to know President Obama the way I’ve gotten to know him, and I think you’ve just heard something that is very meaningful. It may have escaped you but it hasn’t escaped me, and that is the President announced that, in addition to all the aid that his Administration has provided, including Iron Dome, including defense funding for Israel during very difficult times, he has announced that we are going to begin talks on another ten-year process arrangement to ensure American military assistance to Israel.

I think this is very significant. And I want to express my thanks for everything that you have done and I want to thank you also for that statement you just made. I think it’s very, very important.

So I think Israelis will judge this by the unfolding events and by what is happening, what is actually taking place. And for this, you know, there’s a very simple answer to your question – the gentleman from NBC, right?

For this you need, you see, a second term as President and a third term as Prime Minister. That really fixes things.

Pres.: All right. Thank you very much everybody

מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה נתניהו עם נשיא ארה”ב אובמה

Source: PMO, 3-20-13

יום רביעי ט’ ניסן תשע”ג

צילום: לע”מ

ראש הממשלה נתניהו:

אדוני הנשיא, ברק. לעונג רב הוא לי לארח אותך כאן בירושלים. אתה אירחת אותי באדיבות פעמים רבות בוושינגטון, ואני שמח מאוד על ההזדמנות לגמול לך לטובה. אני מקווה שהרצון הטוב והחום של העם בישראל גרמו לך כבר להרגיש בבית.

הנשיא אובמה:

בהחלט כן.

ראש הממשלה נתניהו:

הייתה לנו ההזדמנות היום להתחיל בשיחות על מגוון רחב של סוגיות בעלות חשיבות קריטית לשתי מדינותינו, בראש ובראשונה חתירתה הבלתי נלאית של איראן לנשק גרעיני. אדוני הנשיא, אתה הבהרת את נחישותך למנוע מאיראן פיתוח נשק גרעיני. אני מעריך את עמדתך הישירה בסוגיה זו. אני גם מעריך את העובדה שפעלת לסיכול איום זה, הן באמצעות דיפלומטיה נחושה והן באמצעות סנקציות נוקשות ההולכות ומתהדקות.

חרף מאמצינו המשותפים והצלחתך הרבה בגיוס הקהילה הבינלאומית, הדיפלומטיה והסנקציות לא עצרו עד כה את תכניתה הגרעינית של איראן. כפי שאתה יודע, עמדתי היא שעל מנת לעצור את תכניותיה הגרעיניות של איראן בדרכי שלום, הדיפלומטיה והסנקציות חייבות להיות מלוות באיום ברור ואמין בפעולה צבאית.

בהקשר זה, אדוני הנשיא, אני מבקש להודות לך שוב על כך שהבהרת פעם אחר פעם כי לישראל הזכות להגן על עצמה בכוחות עצמה אל מול כל איום. אני מעריך מאוד את המילים הללו כיוון שהן נוגעות ישירות למהפך האדיר שהתחולל בחיי העם היהודי עם תקומתה מחדש של המדינה היהודית. העם היהודי היה עד לפני כמה עשורים עם חסר ישע, חסר אונים אל מול אלה שביקשו להשמידו. היום יש לנו הן את הזכות והן את היכולת להגן על עצמנו. כפי שציינת מוקדם יותר היום, עצם מהותה של מדינת ישראל, מהות תקומתה של המדינה היהודית, היא מימוש חלומו עתיק היומין של העם היהודי, להיות אדון לגורלו במדינתנו, ומילותיך אלה היו נפלאות ואני אנצור אותן כיוון שהן נוגעות לעצם מהותה של המדינה הזאת.

זו הסיבה שאני יודע שאתה מבין שישראל לעולם לא תשאיר לאחרים את משימת מימוש זכותה להגנה עצמית, גם לא לגדולה בידידותיה, ואין לישראל ידידה גדולה יותר מארה”ב של אמריקה.

כולי ציפייה להמשיך ולעבוד יחד איתך כדי להתמודד על מה שהוא בגדר איום קיומי לישראל ואיום גדול לשלום וביטחון העולם.

אדוני הנשיא, שוחחנו היום על המצב בסוריה. שנינו מקווים כי מתוך הטבח שאנו עדים לו בשנתיים האחרונות תצמח סוריה יציבה ושקטה. טבח זה גבה כבר את חייהם של למעלה מ-70,000 בני אדם והמיט סבל על מיליונים. אנו גם חולקים את אותה נחישות למנוע ממאגר כלי הנשק הקטלניים של סוריה ליפול לידיהם של ארגוני הטרור. אין לי כל ספק כי הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לפעול יחד עם ארה”ב ועם מדינות אחרות באזור כדי להתמודד עם אתגר זה, וזה מה שבכוונתנו לעשות.

ולבסוף, אדוני הנשיא, ביקורך העניק לנו הזדמנות לנסות ולמצוא דרך לקדם את השלום בין ישראלים לפלסטינים. ממשלתי החדשה הושבעה לפני יומיים. אני יודע כי היו שאלות לגבי מה תהיה מדיניותה של הממשלה החדשה בסוגיית השלום עם הפלסטינים. הרשה לי להבהיר: ישראל הייתה ונותרה מחויבת לחלוטין לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. אנו מושיטים את ידנו לשלום וידידות לעם הפלסטיני. אני מקווה כי ביקורך, לצד ביקורו של מזכיר המדינה קרי, יסייע לנו להפוך דף ביחסינו עם הפלסטינים. הבה נשב לשולחן המו”מ. הבה נניח בצד את כל התנאים המוקדמים. הבה נעבוד יחד כדי להגיע לפשרה היסטורית שתסיים את הסכסוך בינינו אחת ולתמיד.

הרשה לי לסיים, אדוני הנשיא, בנימה אישית: אני יודע עד כמה יקרים הם הזמן והאנרגיות של נשיא ארה”ב, שלך. זוהי הפעם העשירית שאנו נפגשים מאז שנכנסת לתפקידך כנשיא ואני כראש ממשלה. בחרת בישראל כיעד הראשון בביקוריך בעולם בכהונתך השנייה. אני מבקש להודות לך על ההשקעה ביחסים בינינו ועל חיזוק הידידות והברית בין שתי מדינותינו. אני מעריך זאת עמוקות.

אתה הגעת לכאן ערב חג הפסח. פסח תמיד היה בעיניי החג היקר ביותר, בו אנו מציינים את המעבר של העם היהודי מעבדות לחירות. לאורך השנים, הוא גם שימש השראה לאנשים שנאבקו למען חירותם, לרבות אבותיה המייסדים של ארה”ב. ולכן זהו כבוד עצום לארח אותך, מנהיג העולם החופשי, בשעה היסטורית זו בבירתנו העתיקה.

אדוני הנשיא, ברוך הבא לישראל, ברוך הבא לירושלים.

הנשיא אובמה:

תודה לך, ראש הממשלה נתניהו, על מילותיך החמות ועל קבלת הפנים הנפלאה היום. אני מבקש להביע תודה מיוחדת לשרה וגם לשני בניך, על החום וקבלת הפנים. היה נהדר לראות אותם. אמרתי לראש הממשלה שהם בחורים נאים מאוד, וברור שהם ירשו את היופי מאמם.

ראש הממשלה נתניהו:

אני יכול לומר את אותו דבר על בנותיך.

הנשיא אובמה:

זה נכון. המטרה שלנו הייתה להשביח את הגנים שלנו באמצעות נישואין עם נשים שהן טובות מאיתנו.

אדוני ראש הממשלה, אני מבקש לברך אותך על הקמת הממשלה החדשה. בארה”ב, אנו עמלים קשה כדי להגיע להסכמה בין שתי מפלגות גדולות. כאן בישראל עליך להגיע להסכמה בקרב מספר רב של מפלגות. מעט מאוד פרלמנטים יכולים להתחרות באינטנסיביות של הכנסת. אבל כל זה משקף את אופייה התוסס של הדמוקרטיה הישראלית.

כפי שביבי ציין, זוהי פגישתנו העשירית. ביליתי יחד איתו בעבודה משותפת יותר משעשיתי עם כל מנהיג אחר. הדבר מעיד על מידת הקרבה בין שתי מדינותינו, על האינטרסים והערכים שאנו חולקים ועל עומק והיקף הקשרים בין עמינו.

כמנהיגים, אחריותנו העליונה היא לביטחון אזרחינו. זוהי משימה מספר אחת. תפקידי כנשיא ארה”ב היא בראש ובראשונה לדאוג לביטחונו של העם האמריקני. ביבי, כראש ממשלה, משימתך הראשונה היא לדאוג לביטחונו של עם ישראל. צרכי הביטחון של ישראל הם אכן ייחודיים, כפי שנוכחתי לדעת בעצמי.

בביקורים קודמים ביקרתי ביישובים ליד הקו הירוק, ביקרתי בבתי ישראלים שנהרסו מהתקפות חיזבאללה, ביקרתי בשדרות ונפגשתי עם אנשים שבסך הכל רוצים לגדול ללא תחושת אימה, ראיתי כיצד ביטחונה של ישראל יכול להימדד בקילומטרים ובדקות ספורים. כנשיא, הבהרתי שמחויבותה של אמריקה לביטחון ישראל היא מחויבות איתנה, וביטחונה של ישראל אינו עומד למשא ומתן.

כיום, אנשי הצבא והמודיעין שלנו משתפים פעולה בצורה הדוקה יותר מאי פעם. אנו עורכים תרגילים ואימונים משותפים יותר מאי פעם, אנו מעניקים סיוע ביטחוני וטכנולוגיה מתקדמת לישראל יותר מאי פעם. הדבר כולל סיוע נוסף להגנות מפני טילים כמו כיפת ברזל שראיתי היום ושהצילה את חייהם של ישראלים רבים כל כך.

בקצרה, ואינני חושב שזאת דעתי בלבד – ביבי, אתה שותף לכך – תמיכתה של אמריקה בביטחון ישראל היא חסרת תקדים והברית בין מדינותינו מעולם לא הייתה חזקה יותר. זהו הבסיס האיתן עליו נשענו היום בשעה ששוחחנו על מגוון אתגרים משותפים.

כחלק ממחויבותנו רבת השנים לביטחון ישראל, ראש הממשלה ואני הסכמנו לפתוח בדיונים על הגדלת הסיוע הצבאי לישראל. ההסכם הנוכחי בינינו הוא עד 2017, ואנו הורינו לצוותינו להתחיל לפעול כדי להמשיכו לשנים שלאחר מכן.

אני גם שמח להצהיר כי בכוונתנו לנקוט צעדים כדי להבטיח שלא תהיה כל הפרעה במימון כיפת ברזל. כתוצאה מההחלטות שקיבלתי בשנה שעברה, ישראל תקבל כ-200 מיליון דולרים בשנת הכספים הנוכחית ונמשיך לפעול יחד עם הקונגרס על מימון עתידי של כיפת ברזל.

אלה הן תזכורות נוספות לכך שאנו נסייע לישראל לשמר את יתרונה הצבאי האיכותי על מנת שתוכל להגן על עצמה בכוחות עצמה מול כל איום.

דנו גם בדרך להתקדם לפתרון שתי המדינות בין ישראל לפלסטינים, ואני מברך על דבריו של ביבי קודם.

מחר אפגוש את הנשיא עבאס, ויהיו לי דברים נוספים לומר בנושא זה בנאומי לעם ישראל מחר. לעת עתה, הרשו לי רק לחזור על כך שמרכיב מרכזי בשלום בר קיימא חייב להיות מדינה יהודית חזקה ובטוחה, שתיתן מענה לדאגותיה הביטחוניות של ישראל, לצד מדינה פלסטינית ריבונית ועצמאית.

אני חייב לציין בהקשר זה שהשנה שעברה הייתה בגדר ציון דרך. זו הייתה השנה הראשונה מזה ארבעה עשורים שבה אף אזרח ישראלי לא קיפח את חייו כתוצאה מטרור מהגדה המערבית. זוהי תזכורת לכך שלישראל יש אינטרס אמיתי ברשות פלסטינית חזקה ואפקטיבית. שעה שממשלתו החדשה של ראש הממשלה מתחילה לעבוד, נמשיך לחפש צעדים שהן הפלסטינים והן הישראלים יוכלו לנקוט בהם כדי לבנות את האמון הנדרש להשגת שלום בר קיימא.

אנו מאשרים גם את החשיבות של הבטחת ביטחון ישראל לאור התמורות ואי הוודאות באזור. שעה שארה”ב תומכת בעם המצרי ובמעברו ההיסטורי לדמוקרטיה, אנו ממשיכים להדגיש את ההכרח שמצרים תתרום לביטחון האזור, תמנע את התחמשותו של החמאס ותאכוף את הסכם השלום שלה עם ישראל.

בנוגע לסוריה, ארה”ב ממשיכה לפעול עם בנות בריתה וידידותיה ועם האופוזיציה הסורית כדי להחיש את קץ משטרו של אסד, להביא לסוף האלימות נגד העם הסורי, ולהתחיל במעבר לקראת ממשלה חדשה שתכבד את זכויות כל אזרחיה. אסד איבד את הלגיטימיות שלו להמשיך ולהנהיג בכך שתקף את העם הסורי בכל נשק קונבנציונלי שיש באמתחתו, לרבות טילי סקאד.

הבהרנו שהשימוש בנשק כימי נגד העם הסורי יהיה בגדר טעות חמורה וטרגית. אנו גם שותפים לדאגתה העמוקה של ישראל מהעברתם של מערכות נשק כימי וכלי נשק אחרים לטרוריסטים כמו חיזבאללה, שעלולים לעשות בו שימוש נגד ישראל.

משטר אסד חייב להבין שהוא יידרש לתת דין וחשבון על השימוש בנשק כימי או על העברתו לטרוריסטים.

לבסוף, המשכנו בהתייעצות הקרובה שלנו בנושא איראן. אנו מסכימים שאיראן גרעינית תהווה איום על האזור, איום על העולם ופוטנציאלית איום קיומי על ישראל. אנו מסכימים על היעד. אין לנו מדיניות הכלה בכל הקשור לאיראן גרעינית. המדיניות שלנו היא למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני. אנו מעדיפים לפתור זאת באופן דיפלומטי ויש עדיין זמן לעשות זאת.

מנהיגיה של איראן חייבים להבין שעליהם לעמוד בהתחייבויותיהם הבינלאומיות. בינתיים, הקהילה הבינלאומית תמשיך להגביר את הלחץ על ממשלת איראן.

ארה”ב תמשיך בהתייעצויות קרובות עם ישראל על הצעדים הבאים, ואני חוזר ואומר: כל האופציות מונחות על השולחן, נעשה את מה שנדרש כדי למנוע מאיראן להשיג את הנשק הנורא ביותר בעולם.

אף לא אחד מהאתגרים הללו יהיה קל. אנו נידרש לגלות אומץ לב ונחישות.

ביום שישי יהיה לי הכבוד לבקר בהר הרצל ולהביע הוקרה למנהיגים וחיילים שהקריבו את חייהם למען ישראל. אחד מהם היה יוני נתניהו. באחד ממכתביו הביתה הוא כתב למשפחתו: אל תשכחו, עוצמה, צדק ונחישות איתנה הם לצדנו, וזה הרבה.

אדוני ראש הממשלה, כמו משפחות רבות ברחבי ישראל, אתה ומשפחתך סבלתם והקרבתם למען ביטחון מדינתך וכדי שתוכל למסור מדינה בטוחה וחזקה לילדיך, בדיוק כפי שהיא נמסרה לך.

בעומדי כאן היום אני יכול לומר בביטחון שביטחון ישראל מובטח כיוון שדברים רבים עומדים לצידה, כולל תמיכתה הבלתי מעורערת של ארה”ב של אמריקה.

שאלות ותשובות


אדוני הנשיא, אני מבקש לשאול אותך שאלה על סוריה, מבחינה מעשית ומוסרית. מוסרית, כיצד ייתכן שבשנתיים האחרונות, עשרות אלפי אזרחים חפים מפשע נטבחים, ואיש בעולם, לא ארה”ב ולא אתה, אינו נוקף אצבע כדי לעצור זאת לאלתר? ברמה המעשית, אמרת היום וגם בעבר שהשימוש בנשק כימי הוא בבחינת חציית קו אדום. נראה כי קו אדום זה נחצה אתמול. מה בדיוק בכוונתך לעשות בנדון?

הנשיא אובמה:

אשיב על השאלה בסדר הפוך, ברשותך. אדבר קודם על הנשק הכימי ואז על השאלה הרחבה יותר.

ביחס לנשק הכימי, בכוונתנו לחקור לעומק מה בדיוק קרה. סוריה היא כעת אזור מלחמה, המידע ממשיך לחלחל משם, אולם עלינו לוודא כי אנו יודעים בדיוק מה קרה, מה היה אופי התקרית, מה ניתן לתעד ומה ניתן להוכיח. לכן הנחיתי את הצוותים שלי לפעול יחד עם כל המדינות האחרות באזור ועם הארגונים והמוסדות הבינלאומיים כדי לגלות האם אכן נחצה קו אדום זה. אני חייב לציין, מבלי שיש בפניי כרגע את כל העובדות, שאני מטיל ספק רציני בטענה שהאופוזיציה היא זו שעשתה שימוש בנשק כימי. לדעתי, כל מי שמכיר את העובדות הנוגעות למאגרי הנשק הכימי בסוריה ואת יכולותיו של המשטר הסורי יפקפק בטענות הללו, אבל אני יודע שהן מסתובבות כרגע. הנקודה הרחבה יותר היא שברגע שהעובדות יתבהרו, אני כבר הבהרתי שהשימוש בנשק כימי הוא בגדר שינוי כללי המשחק, ואין בכוונתי לצאת היום בהצהרות לגבי הצעדים הבאים מכיוון שאני חושב שאנו צריכים לאסוף את העובדות. אולם אני כן חושב שכשאתה מתחיל לראות כלי נשק העלולים באופן פוטנציאלי לזרוע הרס וחורבן ולגרום להמוני נפגעים ואתה משחרר את השד מהבקבוק, אתה עלול להיות עד למחזות מזוויעים אף יותר מאלה שכבר ראינו בסוריה, והקהילה הבינלאומית חייבת לפעול על סמך מידע זה.

אולם כמו תמיד, בעניינים הנוגעים למלחמה ושלום, אני חושב שידיעת העובדות לפני נקיטת פעולה היא מאוד חשובה. באופן כללי, כפי שאמרתי בהצהרת הפתיחה שלי, אני מאמין שמשטרו של אסד איבד את כל הלגיטימציה והאמינות שלו ואני חושב שאסד חייב ללכת ואני מאמין שהוא אכן ילך.

זה לא נכון לומר שלא עשינו דבר. סייענו בבידודו של משטר אסד בזירה הבינלאומית, תמכנו והכרנו באופוזיציה, הענקנו סיוע הומניטרי בסך מאות מיליוני דולרים, פעלנו בנחרצות עם מדינות אחרות באזור כדי להעניק כלים נוספים שיביאו לשינוי פוליטי בתוך סוריה. אם טענתך היא שלא פעלתי צבאית באופן חד-צדדי בתוך סוריה, תגובתי היא שאני רוצה לוודא, עד כמה שניתן, שאנו פועלים יחד כקהילה בינלאומית כדי להתמודד עם הבעיה הזאת כיוון שאני חושב שזאת בעיה עולמית. זו לא רק בעיה של ארה”ב או של ישראל או של טורקיה. זו בעיה עולמית כאשר עשרות אלפי אנשים נטבחים, ביניהם נשים וילדים חפים מפשע. ולכן בכוונתנו להמשיך ולפעול במסגרת בינלאומית כדי לנסות ולהביא לשינוי הנדרש בסוריה. מזכיר המדינה קרי פועל ללא לאות מאז כניסתו לתפקיד כדי לגייס ולארגן מאמץ כולל, ובכוונתנו להפעיל את כל המנופים במטרה להביא פתרון בסוריה המכבד את זכויותיהם ואת ביטחונם של האזרחים כולם, ללא קשר לזרמים העדתיים המפלגים כעת את סוריה.

הנקודה האחרונה שאני מבקש להבהיר, שהיא ככל הנראה מובנת מאליה, היא שזה לא קל. כאשר אתה מתחיל לראות מלחמת אזרחים בעלת מאפיינים עדתיים ויש לך משטר מדכא הנחוש לשמור על שלטונו וישנו חוסר אמון בין אותם זרמים עדתיים ויש לך אופוזיציה שלא הייתה לה עדיין הזדמנות או זמן להתארגן הן מבחינה פוליטית והן מבחינה צבאית, אז רואים את התוצאות ההרסניות שאנו רואים כיום. בכוונתנו לעשות כל שביכולתנו כדי למנוע זאת, ואני יודע שהרוב המכריע של שותפינו הבינלאומיים רואים זאת כך.


היו ביניכם התלוצצויות היום על השטיח האדום לגבי קווים אדומים, ואני תוהה עד כמה זה היה עניין רציני בשיחות שהיו ביניכם ועוד יהיו ביניכם הלילה. הנשיא אובמה אמר שייקח לאיראן לפחות שנה לייצר פצצה. זה כמה חודשים יותר ממה שחושב ראש הממשלה. אדוני הנשיא, האם אתה מבקש מראש הממשלה לגלות סבלנות ולהמתין לפחות שנה עם כל סוג של פעולה צבאית נגד איראן? אדוני ראש הממשלה, האם דבריו של הנשיא אובמה שכנעו אותך שהוא אכן מציב את אותו איום צבאי אמין שאותו ביקשת שוב ושוב או האם עליו לקחת את זה צעד נוסף קדימה?

ראש הממשלה:

ראשית כל, היו כל כך הרבה צבעים שונים על השטיח היום ואכן התלוצצנו על זה, אבל כמובן שזאת לא בדיחה. הדבר נוגע לעצם קיומנו ולדבר נוסף שהנשיא זיהה נכונה כאיום אסטרטגי חמור על ארה”ב ועל שלום וביטחון העולם. אני משוכנע לחלוטין שהנשיא נחוש למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני. אני מעריך זאת, ואני מעריך גם דבר נוסף שהוא אמר ושהזכרתי בדברי הפתיחה שלי: שהעם היהודי שב לארצו כדי להיות אדון לגורלו, ואני מעריך את העובדה שהנשיא, יותר מכל נשיא אחר, אישר את זכותה ואת חובתה של ישראל להגן על עצמה בכוחות עצמה מול כל איום.

שמענו את המילים החשובות הללו כעת, ואני חושב שהדבר מסכם את עמדתנו המשותפת: איראן גרעינית היא איום חמור לישראל, איום חמור לעולם. ארה”ב מחויבת להתמודד איתו. ישראל מחויבת להתמודד איתו. מידת הפגיעות שלנו היא שונה כמובן וגם היכולות שלנו הן שונות. אנו לוקחים זאת בחשבון. אולם הדבר שאנו עומדים עליו, והנשיא הוא הראשון לעשות זאת, הוא שלישראל יש את הזכות להגן על עצמה באופן עצמאי מול כל איום, לרבות האיום האיראני.

הנשיא אובמה:

הדבר היחיד שאומר הוא ששיתוף הפעולה המודיעיני בינינו בסוגיה זו, השותפות בין הצבאות שלנו והמודיעין שלנו, הם חסרי תקדים, ואין פער גדול בין הערכותיהן של שתי המדינות בכל הקשור לנקודה בה איראן נמצאת היום. אני חושב שביבי אמר דבר נכון לחלוטין והוא שכל מדינה צריכה לקבל בעצמה את ההחלטה כבדת המשקל לנקוט בפעולה צבאית מכל סוג שהוא, ומצבה של ישראל שונה מזה של ארה”ב. אינני מצפה מראש הממשלה שישאיר לאחרים את ההחלטות לגבי ביטחון המדינה שלו, בדיוק כפי שארה”ב לא הייתה משאירה לאחרים את ההחלטה מה חשוב לביטחון הלאומי שלה.

אמרתי לביבי, כפי שאמרתי לעם האיראני ולמנהיגי איראן, שאני חושב שיש עדיין זמן לפתור את הסוגיה הזאת באופן דיפלומטי. השאלה היא האם ההנהגה של איראן תנצל את ההזדמנות הזאת. זה האינטרס של כולם, לא רק של ישראל, לא רק של ארה”ב, אלא גם של העם האיראני, שהעניין ייפתר באופן דיפלומטי. כי האמת היא שהפתרון הקבוע ביותר למצב באיראן הוא בסופו של דבר ההחלטה שלהם האם שווה להם להמשיך ולחתור לנשק גרעיני. זה מה שיקבע. אם נוכל להגיע לשם, זה יהיה טוב לכולם, לרבות איראן, כיוון שזה יאפשר להם לפרוץ את הבידוד שמכביד על החברה שלהם ועל הכלכלה שלהם שנים כה רבות.

אבל אינני יודע אם הם אכן יסכימו לקחת את הצעד הזה, ואם להסתמך על התנהגותם בעבר – בפרפראזה על דבריו של רונלד רייגן – איננו יכולים לא לסמוך ובוודאי שלא לאמת. אולם עלינו לבחון את האפשרות שניתן לפתור את העניין באופן דיפלומטי, ואם לא נוכל, אמרתי לביבי מה שאמרתי באופן פומבי, וזה שנשאיר את כל האופציות על השולחן כדי לפתור זאת.


תודה. ברוך הבא, אדוני הנשיא. בדרכך חזרה לוושינגטון ביום שישי, מה ייחשב בעיניך ביקור מוצלח? לשכנע את מנהיגי ישראל שהם יכולים לסמוך עליך בסוגיה האיראנית, בייחוד לאור העבודה שישנם חילוקי דעות בין ישראל לארה”ב בסוגיית העשרת האורניום, או לשכנע את שני הצדדים, הישראלים והפלסטינים, לחדש את המו”מ המקרטע, תהליך השלום המקרטע?

הנשיא אובמה:

מטרתי העיקרית בביקורי זה היא שתהיה לי ההזדמנות לדבר ישירות עם העם בישראל בעידן שבו מה שהיה מלכתחילה אזור מאוד בעייתי הפך בעייתי אף יותר, ולהבהיר להם שיש להם ידיד בארה”ב, שאנו עומדים מאחוריכם, שביטחון ישראל הוא בעל חשיבות עצומה עבורנו, לא רק בגלל הקשרים בין עמינו, אלא גם בגלל האינטרסים הנוגעים לביטחוננו הלאומי. בהקשר זה, רציתי להביא להתייעצויות נוספות, נוסף על הדיונים שכבר היו לנו – כיוון שביבי רק עכשיו הרכיב ממשלה חדשה, ואני מתחיל בכהונתי השנייה – שנמשיך בהתייעצויות קרובות בנושא אותם אינטרסים משותפים בהם דנו כבר, כאשר איראן היא כמובן דאגה מרכזית משותפת.

אני מבקש לוודא שהעם בישראל וממשלת ישראל יבינו את החשיבה שלי ואת גישתי לבעיה הזאת. ואני רוצה להבין כיצד ממשלת ישראל וראש הממשלה ניגשים לבעיה הזאת, להבטיח שלא תהיינה אי הבנות.

בנוגע לתהליך השלום, כפי שאמרתי, יהיה לי יותר מה לומר בנושא מחר, אבל אני חושב שאת צודקת בהחלט שבשנתיים וחצי האחרונות לא הייתה התקדמות. לא הייתה את אותה התקדמות שהיינו רוצים לראות. ישנן גם חדשות טובות. העובדה היא שאפילו לאור כל מה שקרה באזור, הרשות הפלסטינית פועלת באפקטיביות ובשיתוף פעולה עם הקהילה הבינלאומית, בין היתר כתוצאה מהאימונים עם ארה”ב, כדי לתרום את חלקה לשמירת הביטחון בגדה המערבית. ראינו התקדמות כלשהי בכל הקשור לפיתוח הכלכלי ולהזדמנויות עבור העם הפלסטיני. אבל הניסיון הוא להגיע לאיזשהו סוג של הסדר, פתרון שיעניק לישראלים דרך החוצה מהבידוד הנוכחי בו הם שרויים באזור, שיאפשר לצמיחה הכלכלית האדירה במדינה הזו לשמש מודל לסחר ופיתוח באזור כולו שעה שכל המדינות האחרות הללו זקוקות לטכנולוגיה ולמסחר ולמקומות עבודה עבור הצעירים שלהן, ושהפלסטינים יחושו שגם הם אדונים לעצמם, ושישראל תחוש יותר ביטחון מפני ירי של טילים.

פתרון כזה עדיין לא ראינו, ולכן מה שאני רוצה לעשות הוא להקשיב, לשמוע מראש הממשלה נתניהו. מחר תהיה לי ההזדמנות לשמוע מאבו-מאזן, לשמוע כיצד הם רואים את התקדמות התהליך. מהן האפשרויות ומהן המגבלות, וכיצד תוכל ארה”ב לסייע. לא רציתי להגיע לכאן ולצאת בהצהרות גדולות שאולי לא יעלו בקנה אחד עם המציאות ועם האפשרויות בשטח. רציתי להקשיב לפני שאני מדבר, כפי שאמא שלי לימדה אותי. בעיניי זאת תהיה הצלחה אם ביום שישי אוכל לומר לעצמי שיש לי הבנה טובה יותר של המגבלות והאינטרסים של הצדדים השונים, וכיצד ארה”ב תוכל למלא תפקיד קונסטרוקטיבי בהבאת שלום בר קיימא והשגת שתי מדינות המתקיימות זו לצד זו בשלום ובביטחון.



אדוני הנשיא, אדוני ראש הממשלה, אני רוצה להמשיך קצת בנושא תהליך השלום. התחלת את כהונתך הראשונה בתרועות רמות, עם נאום קהיר שנועד לדבר אל העולם המוסלמי ועם ההחלטה למנות שליח למזרח התיכון בשלב מוקדם. אמרת שאינך מתכוון לתת לנושא לגלוש לכהונתך השנייה. אנו נמצאים בכהונתך השנייה בכל הנוגע לתהליך השלום במזה”ת. מה השתבש? למה אנו רחוקים יותר מפתרון של שתי מדינות? אני יודע שאמרת שאתה רוצה לדבר על זה יותר מחר, אבל אני רוצה לדעת מה לדעתך השתבש. האם לחצת על ישראל חזק מדי? מה אתה חושב שהיית צריך לעשות אחרת?

ואדוני ראש הממשלה, האם אתה מקבל את הערכתו של הנשיא שאיראן נמצאת במרחק שנה מייצור נשק גרעיני? כמו כן, למה לדעתך העם בישראל לא חיבק את הנשיא אובמה כפי שהוא חיבק את שני הנשיאים האמריקנים לפניו? תודה.

אובמה: היית חייב להכניס לשם שאלת סקר? צ’אק, אתה פשוט חסר תקנה.

ובכן, הנחת היסוד שלך היא שאם נכשלתי להביא שלום למזרח התיכון בתקופת כהונתי הראשונה, זאת אומרת שכנראה שפישלתי איפשהו. אומר לך שאני מקווה שאני נשיא טוב יותר עכשיו מאשר הייתי כשרק התחלתי את כהונתי הראשונה. אך לא התחייבתי להשיג שלום בשנה הראשונה, או בשנה השנייה או בשנה השלישית. זה היה נחמד אם כן, אך מה שאמרתי הוא שלא אמתין להתחיל לפעול בעניין רק בכהונתי השנייה כיון שחשבתי שהנושא חשוב מדי. וזה בדיוק מה שעשיתי.

אני בטוח לחלוטין שיש דברים רבים שהייתי יכול לעשות טוב יותר שהיו מועילים יותר ונותנים לנו תמונה טובה יותר, אך בסופו של דבר, זוהי בעיה קשה ביותר. היא נמשכת כבר למעלה מששה עשורים, ולצדדים המעורבים יש אינטרסים ברורים שאי אפשר לעגל בהם פינות. זאת משימה קשה, להתגבר על כל הנושאים האלה.

אוסיף גם שלשני הצדדים יש גם פוליטיקה, כמו שלנו יש בבית. יש דברים רבים שהייתי רוצה לעשות בארצות הברית שלא עשיתי בתקופת כהונתי הראשונה. אני בטוח שהייתי יכול לפעול ביתר מיומנות גם בנושאים אלה, אבל זה קשה, ויש אנשים שאינם מסכימים. לדעתי צריך שילוב של עבודת דיפלומטיה טובה אך גם תזמון, מזל, שהחתיכות יפלו למקום הנכון בזמן הנכון, שהשחקנים הנכונים ירגישו שזה הזמן הנכון ויפעלו. המטרה שלי כאן היא לוודא שארצות הברית תהיה גורם חיובי בניסיון ליצור את ההזדמנויות האלה כמה שיותר, ולהיות ברורים ככל האפשר לגבי הסיבות שבגללן אנו חושבים שאלה הזדמנויות חשובות. וזה אינו רק בגלל רעיונות “פוליאנאיות” שאומרות שעלינו להחזיק ידיים ולשיר יחד קומבאיה, אלא כיון שאני באמת מאמין שבטחונה של ישראל תשתפר אם נמצא פתרון לעניין זה. אני מאמין שהפלסטינים ישגשגו ויוכלו לתעל את האנרגיות ויכולות היזמות המצוינות שלהם למקומות חיוביים יותר עם יהיה פתרון בנושא. האזור כולו, לדעתי, יהיה בריא יותר עם יהיה פתרון בנושא זה.

אז אמשיך לטעון את הטענה הזאת, ואודה שלמען האמת, לעיתים הדרך הקלה יותר היא לא לומר את זה ולהימנע מהשאלה דווקא בגלל שהיא שאלה קשה. זאת לא הגישה שבה ניסיתי לנקוט, ובוודאי שהיו זמנים שהצהרתי מה אני חושב שצריך לקרות. בעקבות הדרך שבה הדברים עוברים דרך התקשורת שלנו, יתכן שהדברים התפרשו בצורה שגרמה לישראלים לדאוג, בדיוק כפי שיש אנשים בבית שלפעמים דואגים לגבי תחומים שבהם הם אינם בטוחים בדיוק מה עמדתי. ולכן אני אוהב לנצל הזדמנויות לדבר איתכם ישירות. אני מקווה שתראו את הסרט המלא ולא רק גרסה ערוכה שלה.

ועכשיו, נדמה לי שיש לך ארבע שאלות לענות עליהן, ביבי.

נתניהו: אני חושב שיש פה חוסר הבנה לגבי הזמנים. אם איראן תחליט להשיג נשק גרעיני, כלומר לייצר ממש את הנשק, יקח להם כשנה. אני חושב שזה נכון. הם יכולים לעכב את זה לזמן ממושך ועדיין לסיים את תהליך ההעשרה. כדי לייצר נשק נדרשים שני דברים. צריך אורניום מועשר בכמות קריטית, וצריך נשק. אי אפשר שיהיה נשק ללא אורניום מועשר, אך אפשר שיהיה אורניום מועשר ללא הנשק.

איראן עכשיו מעשירה אורניום. היא חותרת לכיוון. היא טרם הגיעה לקו האדום שאותו תיארתי בנאומי באו”ם, אך הם מתקרבים לשם. שאלת ייצור הנשק הוא נושא אחר. הנשיא אמר, ובצדק, שיש לנו, בנושאים אלה שנשמעים קצת עמומים ומפורטים, אך בנושאים אלה אנו משתפים במידע ויש לנו הערכות משותפות.

בכל מקרה, לדעתנו איראן תהיה חסינה כשתסיים את תהליך ההעשרה. לא נותר עוד זמן רב, והוא הולך ומתמעט עם כל יום שחולף. אך יש לנו הערכות משותפות בנוגע ללוחות הזמנים האלה, ועל מודיעין. אנו חולקים מודיעין ואין לנו ויכוחים על כך. אני חושב שחשוב להבהיר את זה.

אני חושב שאנשים צריכים ללמוד להכיר את הנשיא אובמה כפי שאני הכרתי אותו. שמעתם עכשיו משהו שהוא אמר שהוא מאוד משמעותי. יתכן שלא שמתם לב לכך, אבל אני כן שמתי לב. הנשיא אמר שבנוסף לכל הידוע שהממשל סיפק לנו, כולל כיפת ברזל, וכולל מימון להגנה על ישראל בזמנים קשים מאוד, הוא הצהיר שנתחיל בשיחות על הסכם לתהליך לעשר שנים נוספות כדי להבטיח סיוע צבאי אמריקאי לישראל.

לדעתי זה משמעותי. ואני רוצה להביע את תודתי על כל מה שאתה עושה, וגם להודות לך על ההצהרה שעכשיו מסרת. אני חושב שזה חשוב מאוד.

אני חושב שהישראלים יבחנו את זה לפי האירועים שיתרחשו ומה שקורה דה פקטו. ובשביל זה, יש תשובה פשוטה מאוד לשאלתך, האדון מ-NBC, נכון?
בשביל זה צריך כהונה שנייה כנשיא, וכהונה שלישית כראש ממשלה. זה מסדר את העניינים.

אובמה: תודה רבה לכולכם.

הפגישה עם נשיא המדינה שמעון פרס

Source: PMO, 3-20-13

יום רביעי ט’ ניסן תשע”ג

נשיא המדינה שמעון פרס יקבל את נשיא ארה”ב ברק אובמה ברחבת הטקסים הרשמית של בית הנשיא בטקס אזרחי חגיגי, בהשתתפות נציגות של ילדי ישראל אשר יקבלו את הנשיא האמריקני בדגלי ישראל וארצות הברית. שני הנשיאים יצעדו יחד אל אולם בית הנשיא, שם יחתום הנשיא אובמה על ספר האורחים הרשמי. על במת הכבוד יחכו לשני הנשיאים שלושה נציגי ילדי ישראל: ילד מיישובי עוטף עזה שהתמודד עם אימת הטילים והטרור ויודה לנשיא על תמיכתה של ארצות הברית בפרויקט “כיפת ברזל”. נערה המשתתפת בתוכנית המדעים על שם אילן רמון ז”ל, האסטרונאוט הישראלי הראשון, שתייצג את שאיפתה של ישראל לקידום המחקר, המדע והשלום בעולם ונערה ערביה תושבת יפו אשר תקדיש את השיר “מחר”, שיבוצע באנגלית, עברית וערבית.

מיד בתום הטקס תיערך פגישה מדינית מצומצמת בין שני הנשיאים בטרקלין הפגישות המדיניות בבית הנשיא. בפגישה המדינית ידונו בדרכים למנוע מאיראן המשך התחמשות בנשק גרעיני, הפסקת שפיכות הדמים בסוריה, הדרכים לקידום המשא ומתן והמשך תהליך השלום מול הפלסטינים וחיזוק היחסים האסטרטגיים בין מדינת ישראל לארצות הברית.

נשיא ארצות הברית ברק אובמה נחת בישראל

Source: PMO, 3-20-13

יום רביעי ט’ ניסן תשע”ג

נשיא ארצות הברית ברק אובמה נחת לפני זמן קצר בישראל והתקבל בטקס ממלכתי בנמל התעופה בן-גוריון.

Arrival of US President Barack Obama in Israel

Source: PMO, 3-20-13

יום רביעי ט’ ניסן תשע”ג

Air Force One

President Obama will arrive on Air Force One.  Technically, Air Force One is the call sign of any Air Force aircraft carrying the President. In practice, however, Air Force One is used to refer to one of two highly customized Boeing 747-200B series aircraft. Capable of refueling midair, Air Force One has unlimited range and can carry the President wherever he needs to travel. Inside, the President and his travel companions enjoy 4,000 square feet of floor space on three levels, including an extensive suite for the President that features a large office, lavatory, and conference room. Air Force One includes a medical suite that can function as an operating room, and a doctor is permanently on board.

Marine One

President Obama will fly to Jerusalem in Marine One. While Marine One is the call sign of any United States Marine Corps aircraft carrying the President of the United States, it usually denotes a helicopter, either the large VH-3D Sea King or the newer, smaller VH-60N “WhiteHawk”. The presidential helicopter squadron includes various helicopters for use by the President and the White House staff when Air Force One is either not necessary or is ill-suited to the task at hand.

Ben-Gurion International Airport

US President Barack Obama will land at Ben-Gurion International Airport. BGI Airport is the largest international airport in Israel and serves as its main aerial gateway. The airport is named after Israel’s first prime minister, David Ben-Gurion. It was originally built by the British in the 1930’s during the British Mandate. Even as the Airports Authority and the airport itself prepare for the US President’s visit, approximately 1,017,166 passengers and around 6,500 planes are expected to pass through the airport during the month in which Passover falls, between 12 March and 10 April 2013.

Ben-Gurion International Airport Welcoming Ceremony

US President Barack Obama’s honor guard will include soldiers from the ground forces, navy and air force of the IDF: 22 naval cadets, 22 Air Force pilot cadets, 22 ground forces officer cadets, 22 women from the Military Police and flag-bearers who will carry the following flags: The national flag, the IDF flag, the ground forces flag, the air force flag, the navy flag, the intelligence corps flag, the personnel branch flag, the technology and logistics branch flag, the signal corps flag, the central command flag, the northern command flag, the southern command flag and the home front command flag. Lt.-Col. Oded Nahari, the head of the Ceremonies Dept. at the IDF Personnel Branch, will command the honor guard. The honor guard will be accompanied by the IDF orchestra, staffed by approximately 50 soldiers in compulsory service, which will play the Israeli and US national anthems. President Shimon Peres and Prime Minister Benjamin Netanyahu will greet President Obama.
Following the ceremony, President Obama will inspect a presentation of the State of Israel’s multi-layer defense system composed of Iron Dome, Magic Wand, Arrow 2 and Arrow 3.

Presentation of the Multi-Layer Defense System

In the past decade, over 10,000 missiles and rockets have been fired into Israeli territory, over 4,000 of them during the Second Lebanon War and approximately 2,000 from Gaza in 2012.
The State of israel’s multi-layer defense system is composed of the following four defensive layers:

* Iron Dome, which is the only operational system of its kind in the world for intercepting short-range rockets, constitutes the first layer of defense.
* Magic Wand, which is currently under development, will provide a response to short- and intermediate-range missiles and rockets and – in the future – against cruise missiles as well.
* Arrow 2, which became the world’s first operational system in the early 2000’s, is designed to provide a response to long-range missiles such as those possessed by Iran. The Arrow system has been substantially upgraded in recent years and was tested last year with great success in the AC12 exercise with American forces.
* Arrow 3, which is currently under development, is designed to strengthen the layer of defense against long-range missiles such as those possessed by Iran.

Iron Dome

Status: Operational Iron Dome, which was developed by the State of Israel, is the first and only operational system of its kind in the world for intercepting short-range rockets.

* Intercept data and success rate: Since becoming operational in 2011 (following three years of development) and up until today, the system has successfully intercepted over 350 rockets that have been fired at Israel. Each of the 350 rockets that has been intercepted by Iron Dome until today was due to hit populated areas and cause substantial damage and loss of life.
* Iron Dome has proven its ability to save lives among the millions of residents in southern and central Israel and to prevent severe damage. The system also creates deterrence and increases the political echelon’s ability to maneuver.
* The Iron Dome project, which includes many technological breakthroughs, was completed very quickly and set a record for development time (from the initiative and concept stages through the realization) and low cost, which were unprecedented for a project of such magnitude.

Magic Wand

Status: Under development

Magic Wand is designed to provide the State of Israel with an additional layer of defense against short- and intermediate-range missiles and thus reinforce its protection against the threat of missiles and rockets. Magic Wand will provide a response to the threat of short- and intermediate-range missiles and rockets and, in the future, against cruise missiles as well.
* The development of Magic Wand began in 2006 as a joint project of the Defense Ministry Research and Development Directorate, Rafael Advanced Defense Systems, and the US Defense Dept. Missile Defense Agency.
* A preliminary series of development tests was recently completed for Magic Wand, including a successful intercept. Data from the tests will assist in the continued development of Magic Wand, as well as the continuation of the necessary development tests until the system becomes operational.

Arrow 2

Status: Operational Arrow 2 was declared operational in 2002 and has been part of the Air Force’s air defense network ever since.

* Arrow 2, which was developed by the Defense Ministry Research and Development Directorate and the US Defense Dept. Missile Defense Agency, is designed to provide a top layer of defense against long-range ballistic missiles.
* Since becoming operational, Arrow 2 has undergone a series of improvements. The latest of these was successfully tested and was integrated into the system during 2012.

Arrow 3

Status: Under development

Arrow 3 is designed to provide an additional top layer of defense against missiles. It will add interception opportunities to the Arrow 2 and thus reinforce the State of Israel’s defenses against the threat of long-range missiles.
* Arrow 3 is considered an innovative and revolutionary system. Its capabilities will allow the existing components of Arrow 2, which are already operational, to deal more efficiently with future threats against the State of Israel.
* In recent weeks, the Arrow 3 interceptor was successfully tested in flight (five years after the start of development). The successful test constitutes an important milestone in the operational ability of the State of Israel to defend itself against expected threats in the area.
* Israel Aerospace Industries’ Systems Missiles and Space Group is the main contractor in the development of the Arrow family of weapons and interceptors, in cooperation with Boeing.

הגעת נשיא ארה”ב לישראל

Source: PMO, 3-20-13

יום רביעי ט’ ניסן תשע”ג


המטוס הנשיאותי האמריקני – “Air Force One”

נשיא ארה”ב ברק אובמה יגיע במטוס הנשיאותי המכונה “אייר פורס 1” – על שם אות הקריאה שלו ברשת הקשר של חיל האוויר האמריקני. מדובר בכלי טיס מדגם B747-200 תוצרת בואינג (Boeing) השייך לחיל האוויר האמריקני. משימתו הבלעדית היא לספק תחבורה אווירית לנשיא. צי המטוסים המיוחד של הנשיא כולל שני מטוסים בתצורה ייחודית. ההבדלים העיקריים בינם לבין מטוס Boeing-747 סטנדרטי הם ביכולות הניווט, הטכנולוגיה והתקשורת. מטוס “Air Force One” יכול לשהות באוויר ככל שיידרש כיוון שלמטוס ישנו חיבור מיוחד לתדלוק בזמן טיסה. המטוס גם מכיל את הכלים הדרושים להעמסת מטען באופן עצמאי.

מתחם הנשיא במטוס כולל חדר שינה, חדר אמבטיה ומשרד עבודה.  המסוק הנשיאותי האמריקני – “Marine One” המסוק האמריקני הנשיאותי שבו יטוס נשיא ארה”ב אובמה במהלך ביקורו בישראל נקרא “Marine One” על שם אות הקריאה שלו ברשת הקשר כשנשיא ארה”ב נמצא בו.
צי המסוקים הנשיאותי כולל מספר כלים שונים המיועדים לתחבורה אווירית של הנשיא ואנשי הבית הלבן במשימות בהן אין צורך במטוס ה”אייר פורס 1”.

מל התעופה הבינלאומי ע”ש דוד בן-גוריון נשיא ארה”ב ינחת בנמל התעופה בן-גוריון (נתב”ג). נתב”ג הוא נמל התעופה הבינלאומי הגדול בישראל, ומשמש כשער הכניסה האווירי הראשי שלה. שדה התעופה קרוי על שמו של ראש ממשלת ישראל הראשון דוד בן-גוריון ז”ל. הנמל הוקם ע”י הבריטים בזמן המנדט הבריטי בשנות ה-30 של המאה ה-20.   במקביל להכנות של רשות שדות התעופה ונמל התעופה לקראת ביקור נשיא ארה”ב, צפויים לעבור בשדה התעופה למעלה ממיליון נוסעים 1,017,166 בכ- 6,500 תנועות מטוסים במהלך חודש חג הפסח השנה (בין התאריכים 14.3 – 11.4).

טקס קבלת הפנים בנתב”ג

משמר הכבוד במשמר הכבוד לנשיא ארה”ב ברק אובמה ייקחו חלק חיילים מזרוע היבשה, חיל הים וחיל האוויר של צה”ל: 22 צוערי קורס חובלים של חיל הים, 22 פרחי טיס של חיל האוויר, 22 צוערי בה”ד 1 של זרוע היבשה, 22 שוטרות צבאיות של אגף כוח האדם ודגלנים אשר יישאו את הדגלים הבאים: דגל המדינה, דגל צה”ל, דגל זרוע היבשה, דגל חיל האוויר, דגל חיל הים, דגל אגף המודיעין, דגל אגף כוח האדם, דגל אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה, דגל חיל התקשוב, דגל פיקוד המרכז, דגל פיקוד הצפון, דגל פיקוד הדרום ודגל פיקוד העורף. מפקד משמר הכבוד הינו רמ”ד טקסים באגף כוח האדם של צה”ל, סגן- אלוף עודד נהרי. את משמר הכבוד תלווה תזמורת צה”ל בהרכב סדיר מלא של כ- 50 חיילים סדירים, שתנגן את המנוני ישראל וארה”ב. את פניו של נשיא ארה”ב ברק אובמה יקבלו נשיא המדינה שמעון פרס וראש הממשלה בנימין נתניהו.   לאחר טקס קבלת הפנים בנתב”ג, נשיא ארה”ב יעבור לתצוגת מערכת ההגנה הרב-שכבתית של מדינת ישראל המורכבת מ”כיפת ברזל”, מערכת “שרביט קסמים” ומערכות “חץ 2″ ו”חץ 3”.

תצוגת מערכת ההגנה הרב-שכבתית

בעשור האחרון נורו יותר מ-10,000 טילים ורקטות לתוך שטח ישראל, יותר מ-4000 מהם במלחמת לבנון השנייה וכ-2000 בשנת 2012 מעזה.   מערך ההגנה הרב שכבתית של מדינת ישראל מורכב מ-4 שכבות הגנה:
מערכת “כיפת ברזל” המערכת המבצעית היחידה מסוגה בעולם ליירוט רקטות קצרות טווח, שמהווה את שכבת ההגנה הראשונה.  מערכת “שרביט קסמים” נמצאת בימים אלה בפיתוח כדי לספק מענה לטילים ורקטות מטווח קצר ובינוני, ובעתיד גם נגד טילי שיוט. מערכת “חץ 2” שהפכה למערכת המבצעית הראשונה בעולם בתחילת שנות ה-2000 ותפקידה לספק מענה לטילים ארוכי טווח כמו אלה שנמצאים ברשות איראן. מערך החץ עבר שדרוג משמעותי בשנים האחרונות, ובשנה האחרונה תורגל בהצלחה רבה בתרגיל AC12  עם הכוחות האמריקאיים. מערכת “חץ 3” נמצאת בימים אלה בפיתוח כדי לעבות את שכבת ההגנה נגד טילים ארוכי טווח כמו אלה שנמצאים ברשות איראן.

מערכת “כיפת ברזל”:

סטטוס: מבצעית מערכת “כיפת ברזל” שפותחה על ידי מדינת ישראל, היא המערכת המבצעית הראשונה והיחידה מסוגה בעולם ליירוט רקטות קצרות טווח:

נתוני יירוטים ואחוזי הצלחה: מאז הפכה מערכת”כיפת ברזל” למבצעית בשנת 2011 (בתום שלוש שנות פיתוח) ועד היום, יירטה המערכת בהצלחה למעלה מ- 350 רקטות ששוגרו לעבר ישראל. כל אחת מ-350 הרקטות שיורטו על ידי מערכת “כיפת ברזל” עד היום, הייתה אמורה ליפול בשטחים מיושבים ולגרום לנזק רב בנפש וברכוש. מערכת “כיפת ברזל” הוכיחה את יכולתה בהצלת חיים של מיליוני תושבים בדרום ובמרכז הארץ, ובמניעת נזקים חמורים. בנוסף מייצרת המערכת הרתעה ומרחיבה את יכולת התמרון של הדרג המדיני.   פרויקט “כיפת ברזל” הכולל מספר רב של פריצות דרך טכנולוגיות, הסתיים תוך זמן קצר ביותר והוא מהווה שיא של זמן פיתוח (משלב הייזום, הנבטת הרעיון ועד המימוש), ובעלויות נמוכות וחסרות תקדים בפרויקט בסדר גודל כזה.

מערכת “שרביט קסמים”:

סטטוס: בפיתוח

מערכת “שרביט קסמים” נועדה להעניק למדינת ישראל שכבת הגנה נוספת מפני טילים לטווח קצר ובינוני ובכך לאפשר עיבוי מערך ההגנה על מדינת ישראל מפני איומי הטילים והרקטות. “שרביט קסמים” תספק מענה לאיום טילים ורקטות מטווח בינוני וקצר, ובעתיד גם נגד טילי שיוט.

פיתוח מערכת “שרביט קסמים” החל בשנת 2006, כפרויקט משותף למנהלת “חומה”, הפועלת במסגרת המנהל למחקר, פיתוח אמל”ח ותשתית טכנולוגית (מפא”ת) של משרד הביטחון הישראלי, לחברת רפאל ולסוכנות האמריקנית להגנה בפני טילים האמריקאית (MDA). באחרונה הושלם סבב ניסויי הפיתוח הראשוני של מערכת “שרביט קסמים”, בביצוע ניסוי יירוט מוצלח ראשון בשדה ניסויים. נתוני הניסוי יאפשרו את המשך הפיתוח של מערכת שרביט קסמים, ואת המשך ניסויי הפיתוח הדרושים עד להבשלה מבצעית של המערכת בעתיד.

מערכת “חץ 2”:

סטטוס: מבצעית מערכת “חץ 2” הוכרזה כמבצעית כבר בשנת 2002, ומאז נמצאת בשירות מערך ההגנה האווירית של חיל האוויר.

מערכת “חץ 2”, שפותחה במשותף ע”י מנהלת חומה במפא”ת, משרד הביטחון והסוכנות האמריקנית להגנה מפני טילים (MDA) נועדה לספק שכבת הגנה עליונה מפני טילים בליסטיים ארוכי טווח. מאז הפיכתה למבצעית, בוצעו במערכת “חץ 2” שורה של שיפורים. האחרון שבהם, עדכון הגרסה “בלוק 4” נוסה בהצלחה והוטמע במערכת במהלך שנת 2012.

מערכת “חץ 3”:

סטטוס: בפיתוח

מערכת “חץ 3” נועדה להעניק שכבת הגנה עליונה נוספת מפני טילים. להוסיף הזדמנויות יירוט למערכת ה”חץ 2” ובכך לעבות את מערך ההגנה על מדינת ישראל מפני איומי הטילים ארוכי הטווח.  מערכת “חץ 3” נחשבת למערכת חדשנית ומהפכנית. יכולותיה יאפשרו למרכיבים הקיימים של מערכת “חץ 2” שכבר מבצעית כיום, להתמודד ביעילות רבה יותר עם איומים עתידיים על מדינת ישראל. בשבועות האחרונים בוצע ניסוי טיסה מוצלח של מיירט “חץ 3” (5 שנים לאחר תחילת הפיתוח).  הצלחת הניסוי מהווה אבן דרך חשובה ביכולת המבצעית של מדינת ישראל להגן על עצמה נגד האיומים הצפויים בזירה.   הקבלן הראשי לפיתוח מערכת הנשק ומיירטי משפחת ה”חץ” הינו מפעל מל”מ של התעשייה האווירית, אשר פועל בשיתוף עם חברת בואינג.

National Menorah lit on first day of Hanukkah




National Menorah lit on first day of Hanukkah

National Menorah lit on first day of Hanukkah

Thousands turned out for a special ceremony marking the first night of Hanukkah. “The President’s Own” U.S. Marine Band performed as the National Menorah, situated on the Ellipse near the White House, was lit. (Dec. 20)

Israel Political Brief December 20, 2011: President Barack Obama’s Hanukkah Statement



Statement by the President on Hanukkah

Source: WH, 12-20-11

Michelle and I send our warmest wishes to all those celebrating Hanukkah around the world.

This Hanukkah season we remember the powerful story of a band of believers who rose up and freed their people, only to discover that the oil left in their desecrated temple – which should have been enough for only one night – ended up lasting for eight.

It’s a timeless story of right over might and faith over doubt – one that has given hope to Jewish people everywhere for over 2,000 years.  And tonight, as families and friends come together to light the menorah, it is a story that reminds us to count our blessings, to honor the sacrifices of our ancestors, and to believe that through faith and determination, we can work together to build a brighter, better world for generations to come.

From our family to the Jewish Community around the world, Chag Sameach.